אלבומים ששווים מדף // The Roots – The Roots Come Alive

יש איזה חוק לא כתוב איפה שהוא, שאומר שאי אפשר לבחור אלבום אוסף, בין אם של להיטים או של הופעה, כזה שייחשב היצירה המגדירה של אומן מסוים. אלבומים ספציפיים, יגידו סעיפי החוק הנ"ל, הם יצירות בפני עצמן שמציגות, לטוב ולרע, את האומן ברגע מסוים של ההתפתחות שלו. אולי חלק מהשירים באלבום לא יהיו טובים כמו אחרים, אבל החוויה היא חוויה אותנטית.

חוק אחר – לא בדיוק חוק, אולי תקנה – יאמר שאפילו אם בחרת לעצמך אלבום אוסף, בטח שבטח שלא תבחר בהופעה חיה, קל וחומר שמדובר בהיפ הופ. וזה בגלל שהופעות היפ הופ, לכל מי שזכה לתענוג, או שצפה בהקלטות שלו, הן בדרך כלל יצור די משונה.

הרי רוב המוזיקה שקשורה לעניין הוקלטה מראש, כך שרוב הסיכויים שהדי.ג'יי ששם מרים ידיים ועושה בלאגן עם אוזניה אחת על האוזן, בעצם לא עושה כלום חוץ מללחוץ על PLAY. ומכיוון שישנם די הרבה ערוצי קולות מוקלטים, אז גם חלק מהשירה תהיה מוקלטת. מה נשאר? מישהו מקפץ על הבמה, צועק (בדרך כלל בצורה לא ממש קוהרנטית) את המילים, שברקע פלייבק.

בהתחשב בעובדה שאני חי די טוב לפי החוקים שמניתי מראש, עושה רושם שדי פישלתי בבחירה שלי הפעם. הייתי יכול ללכת על דיסק המופת של הרוטס מאותה השנה, Things Fall Apart המדהים, או ללכת קצת אחורה לדיסקים היותר מחוספסים, אבל עדיין מטורפים מרוב כישרון, כמו Organix או Do you Want More!?. לא חושב שהייתי הולך יותר מדי לדיסקים היותר חדשים, אבל יש מצב שזו רק סנוביות מיותרת.

 ובכל מקרה, ואולי למרות כל זה, The Roots Come Alive הוא לא רק הדיסק הטוב ביותר של אותם שורשים מדליקים, אלא יצירת מופת, כן כן, יצירת מופת של היפ הופ ושל הופעות חיות.

 העובדה, מן הסתם, שהרוטס מנגנים על כלים, ולא על סמפלר, היא חלק די גדול מהעניין. זו בחירה שאומרת: אני בן אנוש שמנגן לקהל. וזה בדיוק מה שהרוטס עושים. מנגנים לקהל. אפילו אם אתם לא רואים אותם, או אפילו אם בקליפים באינטרנט רואים רק עטיפת אלבום, תרגישו כמו באמצע הופעה, ולא סתם הופעה, הופעה של הרוטס.

אבל מעבר לגרסאות חזקות יותר או פחות יש פה גם שינויים של ממש. Step into the Realm הופך משיר גרובי ומאיים לשיר מצמרר וגרובי ומאיים, עם הפסקות שבהן רק נשמע הקול הלוחש של Black Thought על רקע קלידים חלושים שרק מותחות ומעצימות את המתח.

הגרסה המקורית, להשוואה:

 ויש כמובן את המקרים בהן השיר פשוט נזרק קדימה לאנרגיות של הקהל, לאנרגיות של המאזין בבית, של אלוהים, ושל מי יודע מי. 100 Percent Dundee, למשל, נשמע פשוט כמו אותו השיר, רק חזק פי 100, סוחף פי 200, ומדליק פי המון.

 את Proceed, אחד ממיליוני הגרסאות שיש לשיר הזה, לא מצאתי בגרסה המדויקת שיש בTRCA, אבל קרוב, ומדהים מספיק:

 תשובה מצוינת נוספת לשאלה "למה דווקא האלבום הזה" מצויה בשיתוף הנהדר – ולא היחידי – בין הרוטס לCommon, בשיר .Act Two – Love of My Life.

חשבתם שהכול ממוסחר וקר? פרחות בלונדיניות ושמפניה? אז הנה שיר אהבה, ולא רק שיר אהבה אלא שיר של אוהב לאהבתו – ההיפ הופ. וכמה שהשיר המקורי נהדר, הגרסה החיה פשוט גורמת לך להתאהב במושא האהבה של השיר, והכול מכוח הרגש והשכל העצומים של Black Thought ומיחידת הגרוב והקצב שמונהגת ביד רמה על ידי Questlove על התופים.

 והשיר הזה, כמו האהבה למילים המוזיקה של הרוטס ושל ההיפ הופ בכלל, הוא כמו סיכום של העיקרון של כל היצירה הזו.המילים לא מושלמות, הקצב לפעמים יוצא מוזר, ובטוח שיש חלקים שהולכים לאיבוד לחלוטין. אבל איך שהוא, וגם אני לא ממש מבין איך, אלה בדיוק כל ה"פגמים" הקטנים האלו שחסרים שלי שאני שומע את גרסאות האלבום של השירים האלה, הפאקים שהופכים את השירים הגם ככה מרגשים וזורמים של הרוטס ליצור חי שרוטט לך ברמקולים ובדם.

 מן הסתם שכל מי שרוצה להכיר את פועלם של החבורה הבאמת מופלאה הזו מפילדלפיה, רצוי שיכיר את הגרסאות המקוריות. אבל אפילו אז, זה יהיה כדי ליהנות מהפיתולים, הבעיטות והאלתורים של הגרסה החיה. כי זו בדיוק מה שהיא, חיה. כמו השירים האלה, כמו הלהקה הזו. חיה.