פלאשבק // להרביץ כמו פעם
יש לי מבחן ואני תקוע מול המחשב כמו אדיוט. אם זו לא סיבה למסיבה, אני לא יודע מה. והטמטום הזה, הניסיון הלא מעודן להתחמק מללמוד למבחן המתחרבן הזה, עושה חשק לסוג מסויים מאוד של מוזיקה. מוזיקה של פעם. שהכעס היה פשוט, פשוט כמו הרעים בשוטר מבברלי הילס 2. אולי כזה?:
לא. יותר כבד, יותר איטי. מוזיקה שנשמעת כמו אלימות, שגוררת אלימות, שמנציחה אלימות, שמעוררת אלימות, שמגדלת אלימות ושמרביצה ממש חזק. אני לא מדבר על האלה עם העור והשיער הארוך. גם לא על אלה עם הסולואים. אני מדבר על אלה גם ג'ינס, עם שיער קצר (עדיף קצוץ), עם אקורדים וכעס. שמהגיטרות שלהם נשמע משהו כמו הילד הממזר של מכבש ושופל. הם באים לפעמים מניו יורק, אבל גם יכולים לבוא ממקומות אחרים. זה אחד מהם:
זה מה שמתאים לי כרגע. נכון שזה טוב?! כאילו יש שם שכל איפשהוא, אבל כשהוא מוקף במאה טון של…מה זה בכלל? זה לא משנה. הנה עוד אחד לנשמה:
כן! אחח. שילוב נהדר של הלקאה עצמית ורצון לשרוף בניין בגודל בינוני. אין כמו להיות אשכנזי, אני אומר לכם. עוד אחד:
טוב להם היה שיער יותר ארוך, אבל העיקר הכוונה. ועכשיו ליצירת מופת. ייצוג נשי הולם:
ואחד אחרון בשביל ההרגשה. להם יש את השיער הכי ארוך, אבל עדיין בלי עור. מאוד חשוב. ויש להם הרבה אבק בעיניים. שזה טוב:
בהצלחה לי.
