ארבעה שירים לשבוע חדש // ערבוביה מפוארת
השירים של השבוע כוללים בגדול שניים טריים, שזה עתה נסחטו מנגן המוזיקה הקרוב לביתי, וליד כל אחד מהם שיר שקשור אליהם בצורה כזו או אחרת (כמובן שרק אני חושב שיש קשר, אבל שיהיה).
הראשון הוא של להקה בריטית בשם ה-Foals שאליה הגעתי דרך שיטוט חסר מטרה בבלוג המצויין Hardcore for Nerds, שהלינק שלו נמצא דרך קבע אצלי בעמוד הבית. למרות שאני בדרך כלל מתלהב לבדוק את הלהקות שהבחור האירי הנחמד ממליץ עליהן, את תשומת ליבי הוא משך על ידי הגיית ארבעת מילות הקסם: Q and Not U (כאיזכור ללהקה יחסית חדשה שהוא אוהב בנוסף ל-Foals).
למי שלא יודע, Q and Not U היו להקה מבריקה מוושינגטון די.סי., שהייתה חתומה, עד שהתפרקה לה לפני שנים מעטות, ב-Dischord של איאן מק'איי (ע"ע Minor Threat, Teen Idols, Embrace, Fugazi), לייבל שממעט להחתים להקות רעות. הפירוק של Q and Not U היה אחד הרגעים הלא נעימים מבחינתי בשנים האחרונות, במיוחד שהרגשתי שסוף סוף באה לי להקה שרציתי לשמוע כל היום, שרציתי להעריץ ולחרוש, ואז היא מתפרקת. נו שוין. רק ש-Against Me לא יתפרקו והכל יהיה בסדר.
בכל מקרה, האיזכור הקטון הזה שלח אותי ישר לבדוק את ה-Foals, ולא התאכזבתי. לא, זה לא QANU, אבל זאת התחלה לא רעה בכלל. השיר הזה, "Black Gold", הוא מהחביבים עליי מהדיסק האחרון שלהם, Total Life Forever, שיצא זה מכבר. לאחריו אני אשים את "Soft Pyramids" של QANU, אחד השירים הטובים של העשור שחלף לו זה מכבר, ואני לא מגזים אפילו בקצת:
השיר החדש השני שעובר עליי בזמן האחרון הוא של הלהקה על השם המוצלח במיוחד School of Seven Bells, של חבר ה-Secret Machines (הנהדרים שלעצמם) בנג'מין קרטיס. יצא להם דיסק, Disconnect from Desire, ממש לאחרונה, והשילוב הזה של קול נשי מלטף ונחמד עם רקע אלקטרוני ושקט עשה לי זכרונות למוזיקה שכבר מזמן לא שמעתי. חלק מהשירים נשמעו לי, לפחות בהתחלה, קצת חוזרים על עצמם, אבל אני אחזור עם דיווחי עומק מאוחר יותר.
את הלהקה ש-SOSB הזכירו לי אני מניח שאין צורך להציג יותר מדי, מדובר ב-The Knife השבדים והנהדרים, שמאלבום לאלבום הפכו, לפחות אצלי, מלהקה נחמדה וסקנדינבית למפלצת השמעות והתפעלות (במיוחד באלבום The Silent Shout). אם תהיו נורא סבלנים גם יהיה בונוס בסוף, שממש ממש לא קשור לכלום, אבל כזה אני:
שיר הבונוס הלא קשור הוא, כאמור, ממש לא קשור, לא בלהקות, לא בסאונד, לא בתקופה, ולא בכלום, אבל ממש בא לי לשמוע אותו, ואם אני אשים אותו פה אני אוכל לשמוע אותו מחר:) מדובר בגאון מטורלל, קנדי, ומבריק בשם דווין טאונסנד, שפחות או יותר המציא סאונד רק משלו. זה התחיל באלימות מטורפת ועדינה להפתיע בהרכב האדיר שלו Strapping Young Lad, והמשיך לאינספור אלבומי הסולו המדהימים שלו. מכיוון שאי אפשר ממש להסביר מה קורה אצלו, אאלץ להביא דוגמא, והנה אחת נהדרת. שבוע רגוע וקריר לכולם:
