אלבומים ששווים מדף // The Nations of Ulysses – 13-Point Program to Destroy America

The Nations of Ulysses, עוד ענף בעץ היוחסין המוטרף שהוא סצנת המוזיקה של וושינגטון די.סי., היו סוג של נס רפואי. הם לא ניגנו מוזיקה שהייתה אמורה להיות רלוונטית, הם לא דיברו על דברים שהיו אמורים להיות רלוונטיים, ותכלס, הם גם לא לבשו בגדים שהיו אמורים להיות רלוונטיים.

הם נגנו כמו להקת הרדקור בזמן שכבר לא היו להקות הרדקור. הם שרו על אהבה, בזמן שברור היה שאם יש משהו שלהקות הרדקור לא שרות עליו זה אהבה. וכל זה, בלי בכלל להיות להקת הרדקור, אלא משהו אחר. סוג של יצור כלאיים נדיר במיוחד שחי לו על כדור הארץ בתקופה שבין הדינוזאורים (גל ההארדקור ששטף את המדינה, ומת כחצי עשור לפני אלבום הבכורה שלהם) לבין הממוטות (הגראנג' פרץ לו לתודעה הבין לאומית עם שילוב של ניחוח של נעורים ונער מתוסכל שיורה בכל החברים שלו).

אני אומר נדיר כי אני מכיר רק עוד שני להקות מהתקופה הזו שהצליחו להעביר, מבלי שהרופאים יבינו איך, חיים מלאים – אם כי, קצרים באופן גורף – לפני שחזרו לעפר. הלהקות האלו, Drive Like Jehu ו- Cap'n Jazz, חיו באותה תקופה היסטורית, שרדו זמן די דומה (סביב ה-4 שנים), וגם שילבו בין הזעם הקדוש והמהירות של הדינוזאורים לאומנותיות המעורפלת שתביא איתה סצנת האלטרנטיב של שנות התשעים.

אבל Nations of Ulysses, בדומה לצאצאים, הרוחניים לפחות, שלהם At the Drive In, הצליחו לבדל את עצמם, לפחות לדעתי, משאר היצורים המשונים בשכונה שלהם, בעזרת תבלין אחד חשוב, שאומנם היה לחבריהם, אבל להם היה אותו בשקי יוטה ענקיים: זעם אדיר במהירויות של 800 קמ"ש, זעם שהביא איתו מודעות פוליטית בולטת, יחד עם 6 טון של חוש הומור/ציניות/נשמה.

כל המרכיבים האלו מופיעים גם באלבום היותר מאוחר (והאחרון) שלהם, Plays Pretty For Baby, מ1992, אבל הם שם ישר בפרצוף שלך ב 13-Point Program to Destroy America, אלבום שלו אחד השמות הטובים ביותר ביקום.

את ההצהרה על חזרתה של הנשמה למוזיקת הרוק האמריקאית מבשרים חברי הלהקה בשניים מהשירים הדפוקים ביותר בעולם, שמגישים את המתכון ה, די קבוע, של שירה חסרת מעצורים, גיטרות שנופלות מהתקרה, ומנוע של פורד שנת 1974. על הסאונד ואת הנשמה, כיאה וכראוי, מבשרים "Spectra Sonic Sound" המפלצתי ו"Look Out! Soul is Back" הנהדר לא פחות, והנה הם פה במנה כפולה:

אבל לחברים הניאנדרטלים שלנו יש גם לב. כן, כן, לב פועם מאהבה. וזה הלב הזה, שבעיניי, מפריד את הרעש המופלא שNOU עושים מסתם חתיכות דיסטורשן שנופלות על הרצפה. בסדרה של יענו שירי אהבה ציניים ונהדרים, שמפוזרים לכל אורך האלבום, הרעש של הרביעייה הבלתי נלאית הזו מתערבב עם דם ויזע אנושיים אמיתיים. מה שעושה שירים כמו "You're My Miss Washington D.C.", "Today I Met the Girl I'm Going to Marry", ן-"Love is a Bull Market" ללא פחות מיצירות מופת של אנרגיות מתפרצות, ספק רגשות, וקירות מתמוטטים מתשוקה.

כל שיר הוא כמו מסמר ישר ללב של אמריקה, וכשיש יצירות אנרגיה טהורות כמו "P. Power" ו-"Diphtheria", מה בעצם יכול להיות רע בחיים?

כמו כל יצור נדיר, גם הנס שהוא NOU היה זמני, והיה צריך רק עוד אלבום (מצויין) אחד כדי לגמור אותם. אבל כשהעולם מלא באכזבות (ע"ע Against Me) וסתם מוזיקה שלא מזיזה לשום מקום חוץ מאולי למיטה (כדי לישון) הגייזר שהוא NOU, גם אם התפרץ רק פעמיים, הוא תוספת מבורכת לחמצן שכולנו נושמים.