ארבעה שירים לשבוע חדש // Extra Life – Made Flesh, 2010

כל ארבעת השירים השבוע מוקדשים לExtra Life הנהדרים, ולדיסק הממכר (לא בצחוק, תרחיקו מילדים) החדש שלהם.

נתחיל בווידוי: רוב המוזיקה שיוצאת בשנים האחרונות נשמעת לי אותו הדבר. אמנם, אני, כהרגלי, מגזים ובעצם ישנם המון סוגים וזרמים וכדומה, אבל לי זה נשמע כמו הרבה זרמים של אותו אגם קטן. מה שאומר שלמרות שאני מגלה לא מעט להקות שנקרא להן "נחמדות" (במובן התפל של המילה) מעטות הפעמים שאני נתקבל באלבומים שנראית לי, ממרום שיקול דעתי המעורער – גדולים.

וזה מה ש-Made Flesh, אלבומם האחרון של Extra Life הוא בשבילי. בשאפל הלא נגמר של הנגן הנייד שלי (תכל'ס הגזמה, נגמר מהר מאוד) Extra Life הם כמו הכוסברה באוכל שלי. כשאני אוכל ופתאום אומר "וואו! זה טעים! מה זה?" התשובה, 9 פעמים מתוך 10, היא כוסברה. ככה זה עם הלהקה המטורפת הזאת. רק בלי ריח מהפה.

Extra Life,צ'רלי לוקר, בגדול, יוצרת מה שמאפיין כל אמן גדול – קול ייחודי משלהם ש,כתוצאה, יוצר סביבה מוזיקלית שאין כדוגמתה. כשאתה בעולם של Extra Life, אתה יודע את זה טוב מאוד ובין אם אתה אוהב או שונא את המקום החדש הזה שנקלעת אליו, אתה יודע שאתה במקום אחר.

המילה "מקום" לא סתם הופיעה פה. כי ל-Made Flesh יש הרגשה של עולם אחר, מוזר (כבר אמרתי מוזר?), עמוס וסמיך, מלא בהכפלות קול מהפנטות של הקול הדק והתיאטרלי של לוקר, במוזיקה עדינה, אבל מערערת, ורעמים וברקים של בס ודיסטורשן שמופיעים להם ונעלמים כמות שבאו.

בשיר השני באלבום, "The Ladder" המרכיבים הללו מותכים/מושלכים יחד לסערה של הזייה ועוצמה מתפרצת, עם אחד הפזמונים הטובים והמדבקים ביותר ששמעתי בזמן האחרון. כאילו לקחו שיר של Tool לקרקס ברומניה.

הקול של לוקר, ההד המוזר שההכפלות של הקול שלו עושות, המילים הלא ברורות אבל, באותו הזמן, אישיות בצורה כמעט ערומה, פשוט מכריחים אותך להקשיב לכל נואנס, מטריד ככל שלא יהיה. דוגמא לצד ה"רך" של העניינים אפשר למצוא בשיר כמו "Black Hoodie" שבו, כמו בשאר האלבום המוטרף הזה, למרות שלא תמיד מבינים מה קורה, יש הרגשה תמידית של חרדת קודש. כאילו זבוב על הקיר בזמן שמישהו אחר חי.

אינטימיות, כמו שאפשר לשמוע ב"Black Hoodie" היא התבלין העיקרי של העולם המוזר הזה, כנות רגשית שמצליחה להפוך אפילו את הרגעים הכי לא מתקשרים וניסיוניים למשהו שאפשר לגעת בו, להרגיש. גם שהריף העיקרי של השיר שלך נשמע כמו ספק פתיח חדשות משנות ה-70, ספק פסקול לסרט אימה – כפי שתשמעו עכשיו ב"Easter" – הכל מקורקע ע"י היכולת המדהימה של לוקר להיות אמיתי ומוזר באותו הזמן.

בסופו של דבר, בדומה לעשב התיבול הטעים ביותר בעולם, יש להניח שאת השירים האלה אפשר רק לאהוב או לשנוא, אין ממש פשרה באמצע. אני חושב שזה די ברור באיזה צד אני נמצא, אבל אפילו אם זה לא כוס התה שלכם, חייבים להודות שזה מרענן לשמוע מישהו עם קול משלו עושה את המוזיקה שלו, במקום להיות עוד מוצר בינוני ונשכח.

בנימה כמעט-אופטימית זו, אשאיר אתכם עם עוד אחד מהשירים היותר שקטים באלבום, אבל בהחלט גם אחד המטרידים,"One of Your Whores", בעל השם המופלא, שמבוצע בהופעה חיה בדאבלין בחודש שעבר. שיהיה שבוע מקורי לכולם, בתוספת תודה גדולה מאוד למר ינון גרשוביץ על עזרה טכנית ונפשית כאחד.