סתם // מוזיקה לא באה מהאוויר – זמן אמיתי
אני יודע שאני אמור להעלות ארבעה שירים לשבוע חדש כרגע, אבל, כרגע, זה לא בדיוק מה שבא לי.
הרבה דברים קרו לי בגיל 16. המשכתי להיות די לא מוצלח עם בנות, המשכתי להרגיש די לא שייך עם כל שאר האנושות, ועישנתי את הסיגריה הראשונה שלי (מרלבורו אדום). אכן זמנים מרגשים. אבל אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי היו ההיכרות שלי עם עוד אנשים שהיו, לפחות בצורה כזו או אחרת, מגושמים, מוזרים, ואחרים בדיוק כמוני (רק שלהם היה שיער ארוך מדליק כזה ובגדים שחורים ולי היה רק את הסנדוויץ' מהבית. אבוקדו).
"זמן אמיתי", פעם מועדון אגדי ובית ספר לברמנים, היום רק בית ספר לברמנים, היה תוצאה רצינית של המפגש הזה והמקום הראשון שבו הבנתי ש:
א) יש עוד אנשים שאוהבים את המוזיקה שאני אוהב;
ב) אפשר לאהוב את המוזיקה הזו בפומבי, עם רמקולים ממש חזקים ולשתות גם דברים;
ג) יש בנות בעולם, והן בחדר אייטיז, לובשות שחור.
(אני לא ארחיב את הדיון בסעיף האחרון, מפאת כבודי, רק אוסיף שמה שבאמת גיליתי זה שבנות שלובשות שחור הן כמו בנות בכל צבע אחר. וכן, גם איתן לא הלך לי איי איי איי. אבל לפחות הכנתי להן מיקס טייפים).
היה מקום לרקוד בו, להרביץ בו, להיות מורבץ בו, להקיא בו, לחזור בהסעה של 5 בבוקר למרות שאמרת לאמא שלך שתחזור בהסעה של שתיים, לחטוף צעקות, ולחזור שבוע אחר כך כמו נמר (מנייר).
מוזיקלית, זה היה כמו לחטוף אגרוף למוח: פאנק (כולל הערסים שמכונים על פי רוב פנקיסטים), אייטיז/גותי (ע"ע בנות), מטאל (אני ועוד אנשים שלא שכבו עד אותו רגע; חלקם כנראה מעולם). הכול היה שם, מעורבב, חזק, ועם אוטובוס הביתה. חלומו של נוירוטי מתבגר ומתוסכל.
והחדר הפרטי שלי בכל העסק המבורך? חדר קטן, די חשוך, מלא בגברים (?!?!), אוקיי, בנים, שאוהבים להסתכל על הרצפה ומדי פעם להרביץ לבחור שעומד לצידם. זה היה המקום הראשון (אולי אחרי ההופעה של RATM בסינרמה) שראיתי כמה עדינות וחברות יש בלשמוע מוזיקה ממש כועסת. רגע אחד אתה יכול להיכנס במישהו כאילו שהוא רצח את אמא שלך (מה ש,אגב, היה ממש מסדר את סצנת ה"למה-לא-חזרת-בשתיים-כמו-שאמרת-יא-ילד-מפגר" שהייתה חוזרת על עצמה כל שבת בבוקר) ורגע שני הוא מרים אותך מהרצפה כדי שלא תירמס.
הם היו החברים הכי טובים שלי שם בחדר המעפ-עפן הזה, אבל הם לא ממש ידעו את זה, ואני מניח שגם אני הייתי חבר די טוב שלהם. עד שכמובן, היה צורך עז לצפות בבנות (בנות!). בשביל זה הייתי חוזר לרחבה המרכזית, שם הבנתי דבר לא פחות חשוב, שמלווה – שכדי לרקוד עם בנות צריך להתפשר. אולי היום זה יותר בכיוון מי עושה כלים, אבל אז זה היה – "סבבה, אני לא אברח ששמים את "Fear of the Dark", או "Ready to Go!".
זו אולי לא הייתה תקופה ארוכה במיוחד, אבל הזמן שלי ב"זמן אמיתי" עיצב את מה שאני חושב היום לא רק על מוזיקה (מה שידעתי עוד גם לפני) אלא על כמה עוד מוזיקה נותנת שהיא נספגת יחד עם המונים מזיעים, בפול ווליום, עם אלכוהול, והמון בנות שלובשות שחור. עד כדי כך, שגם ברגע שהבחורות בשחור התחלפו בבחורה שלי בלבן (אני מדבר על החתונה שלי, פשוט עניין הצבעים היה מפתה מדי) ליווה אותי אחד השירים הקלאסיים מה"זמן".
הייתי מטופש, אבל הרגשתי אני. אין הרבה רגעים כאלה בחיים.
—-
דף הפייסבוק של מאשין מיוזיק
אהבתי. מאוד מאוד.
כפרה עלייך נשמה
להגיע לתחנה המרכזית ולראות את כולם, לעלות על ההסעה, לעצור בקיוסק לקנות מלאי סיגריות לכל הערב ולהיכנס כמה שיותר מהר.
לחזור הביתה עם הריח של המכונת עשן, מתוק מתוק מתוק, ריח של סיגריות והבירה שנשפכה עלי בתחילת הערב, או הוודקה שהריחה תמיד כמו סוג של אציטון מהצד האפל של שוק בצלאל..
לדעת שגם בשבוע הבא אני אהיה שם, כי כולם היו שם, כי שם הרגשתי שייך, שם הייתי רוקד, אבל באמת רוקד, משתחרר.
מסיבה טובה מבחינתי היא שילוב נכון של אנשים נכונים ומוסיקה נכונה, ואם אחד מהם לא מתקיים, יש לך תמיד את השני לסמוך עליו, אחלה מוסיקה חרא אנשים? וואלה תרקוד, מוסיקה מעפנה אנשים סבבה? גו מינגל!
ה"זמן" מבחינתי תמיד שילב את שניהם, תמיד הייתי יכול לצאת מהחדר אייטיז "לבקר" בחדרים האחרים, או לצאת החוצה לחפש אנשים ולהצטרף לשיחות איתם על הבטון המשופע..
תודה איש יקר על הבלוג הזה
הוא חשוב
תודה לך, חביבי.
אמיתי, נכון ומרגש. היה כייף לקרוא.