ארבעה שירים לשבוע חדש // אל תפסיק עד שיהיה מספיק
ביום שישי בערב שידרו בערץ הסרטים של הוט את This Is It, הדוקומנטרי שצולם בחזרות של מה שהיה אמור להיות סדרת מופעי הקאמבק של מייקל ג'קסון. לא ממש התחלתי לראות את הסרט בציפיות אדירות. פחות או יותר תיארתי לעצמי שמדובר במסחטת כסף ורגשות שמטרתה למצות עד כמה שאפשר את כל עניין המוות. אבל עדיין ראיתי. וראיתי. וראיתי. בהתחלה אולי מסקרנות, ואחר כך תוך הבנה מלאה שהאיש הזה, מוזר ככל שלא יהיה (והוא אכן מוזר יותר אף מהמוזרים שבמוזרים) כתב וביצע חלק מהשירים הגדולים ביותר של ימינו.
וכול זה בנוסף לעובדה שמייקל ג'קסון היה אליל שלי. נראה לי שהייתי בן 10. הייתי גוזר כתבות עליו מהעיתון ומדביק (אויה לטיח) על קיר החדר. הייתי רוקד, תופש במשפעה (שלי, לא לדאוג) ומחכה בקוצר רוח לכול דבר שהיה יוצא. אני אפילו זוכר את אהוד מנור מכריז על הבכורה של "Black and White" ב"להיט בראש".
אז למשך כמה זמן ביום שישי נזכרתי בהרבה דברים. באיך זה להיות בן 10, באיך זה להעריץ, באיך נשמע פופ שנכתב על ידי גאון ופרפורמר ענק, בניגוד לאיך נשמע פופ שהוא מבוצע על ידי דחלילים, בפרפקציונים, ובשירים פשוט יפים. אז לכבודו של מר ג'קסון, ולמרות, ואולי בגלל, העובדה שהוא לא היה זמר הארדקור קשוח או ראפר מדליק, אני מקדיש את ארבעת השירים לשבוע החדש לזיכרו ולזכר המוזיקה המדהימה שיצר ושעזר ליצור.
כבונוס כפול אני שם שני שירים של אחותו של הזצ"ל, אחת ג'אנט, שירים אדירים שיותר מכל מוזיקה טרום-רצינית פרצו עבורי את הדרך הכפולה גם למוזיקה שחורה וגם לרוק, שירים שכנראה לעולם לא תהיה הזדמנות טובה יותר להזכיר אותם. שבוע יפה לכולם:
