ארבעה שירים לשבוע חדש // הרחם הציבורי
סוף שבוע כזה מזמן לא חוויתי. היה כיף, היה הרבה אוכל, אבל גם היה לחוץ בטירוף, מלחיץ בטירוף ומעייף. ואז עם צלצול חצות של שבת (שהרי ברור שיש לי שעון קוקייה לפנים), מתחיל שבוע חדש. שבוע עם חגים, משפחתיות לוחצת עד מטרידה וכנראה שמעט חופש פה ושם.
בכל ההמולה הזאת, אחד הדברים הכי מנחמים שקרו לי היה להיכנס לאוטובוס העמוס היום בבוקר (קו 31, ללא מתחרים) ולהפעיל את האייפוד. יש הרבה לומר בזכות היכולת של תחבורה ציבורית לשחרר לחץ, למסור שליטה (לפעמים לאנשים הלא נכונים, אבל שיהיה) ולשמוע מוזיקה כמו שצריך לשמוע מוזיקה – בזמן שחיים.
אז הנה ארבעה מהשירים ששמעתי, או מהלהקות ששמעתי היום בבוקר, או סתם להקות שבא לי לדחוף פה וממש לא שמעתי. שיהיה לכולם שבוע רגוע מאוד עם מעט רגשות אשם:
השיר הראשון בא מלהקה שזה עתה גיליתי, אולי מאוחר אולי לא, שנשמעת כמו כל הלהקות ה"נחמדות" שלא משאירות אפילו כתם על הבגד אבל (כדאי שיהיה "אבל" במשפט הזה) הרבה יותר טובה ומעניינת. לפחות בינתיים. אקיצר, זה Menomena (נשמע קצת כמו מחלה, לא?):
השיר השני הוא של Battles הנ-ה-ד-ר-י-ם, שפעם ראשונה ששמעתי אותם הייתי בטוח שזו בדיחה על חשבוני, ומאז אני רק מבסוט. מה-EP שלהם, B EP:
ו…במקום השלישי, קצת אולדסקול-ספק-הארדקור-ספק-מה-זה-בכלל-מודע-לעצמו-משעשע מה-Descendents בשירם האפעס גאוני "Suburban Home":
ולבסוף, נסיים בממתק שלא מפסיק, או, בשמו האחר, אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי מבלוג שהוא לא שלי לאחרונה (כי שלי הכי טוב, מה לעשות) הלא הוא פינת השפיות התרבותית שהיא Small Town Romance. המציאה כל כך גדולה, מרעננת ועצומת היקפים שאני אפילו לא מפחד לחשוף בורותי על כך שלא הכרתי את John Fahey. אני מכה על שוק ירך וחטא ונהנה מהחיים. יאללה ביי:
