זה מדליק אותי // הביאו, הביאו את הכאב!
בפעם האחרונה שכידון כרום נוצץ נכנס לי בראש, חשבתי "היי, זה לא כיף." אז זהו, שטעיתי. ועכשיו, עם בוא הבשורה הדי הזויה, ש-Dillinger Escape Plan מתעדים לנחות פה בארץ ישראל הקדושה בנובמבר, הגיע הזמן להבין איך ולמה המקבילה של התפוצצות מטען חבלה מאולתר בראש שלך זה בעצם כיף ונחמד.
את הרגעים הרכים הראשונים שלי עם DEP ערכתי בניסיון די נואש שהיה לי מתישהו לפני הטיול העלק גדול שלי לארה"ב, בזמן שערכתי את מה שהיה כנראה הניסיון המרוכז ביותר של אדם לצרוב דיסקים בכמויות שעושות בחילה לסוסים.
או במילים אחרות: קניתי נגן דיסקים שקורא mp3, וצרבתי 33 דיסקים מלאים כהכנה לצרכים המוזיקליים העתידיים שיהיו לי בזמן הטיול (רק לתת מושג, זה יוצא משהו כמו 450 אלבומים. עם פתקים שמראים איפה נמצא מה והכל. מודפסים. כן, אני יודע…).
בזמן שאגרתי את מה שהיה בעצם סוג של אנתולוגיה של "מוזיקה עד עכשיו עם ראייה לעתיד", שמתי לב שחסר לי משהו. שאני צריך משהו אחר.
לא ידעתי מה זה האחר הזה, אבל ידעתי שאני רוצה אותו. כמעט עשור של רוק כבד ומישמש של כל דבר אחר בעצם הותירו אותי אדיש ובצבע חום אפרפר (זה היה לפני שה-Yeah Yeah Yeahs יעיפו לי את המוח -נא לבטא mo-wakh- כמה שנים אחר כך).
רציתי משהו מעניין, רציתי משהו נחמד, רציתי שלום עולמי, ורציתי שיעיפו לי את המוח (ע"ע הגיית מוח). התשובה הייתה סדרת להקות שכבר הזכרתי בפוסט מוקדם יותר, דוגמת Cave In, Casket Lottery, Neurosis ואחרות, שהצליחו למצוא, ולו לרגע, מקום טוב בין "וואו איזה בוגר אני מוזיקלית, יא!" ל"איזה כיף זה לשרוף לאנשים את האוטו, יא!".
Calculating Infinity, האלבום הראשון של DEP, והראשון שבו נתקלתי, למרות שהיו אז כבר אחרים,סיפק את הצרכים האלה, וגם קנה לי פרחים (חמודים). החל בשם הנהדר, שמגלם בצורה מדליקה את השילוב שעושה את הלהקה הזו לגדולה – אינסוף, כאוס, טירוף מול סדר, סדר ,סדר , סדר, חייב להרים את כל הגרביים בבית ולמיין אותן לפי צבע ושם עיר שבה קניתי אותן, חייב לפרום את השרוכים שלי ולקשור אותם עד שיהיה לי דם בידיים….וכו.. – ועד לטירוף המערכות המשתלח…הייתי בגן עדן.
אז אוקיי, לא תמיד הבנתי מה קורה. ונכון, יש דבר כזה יותר מדי בלאגן+סדר. אבל היותר מדי הזה, ה"נו! למה?!" שצץ בראש שלי שאני שומע משהו, זה גם מה שמשתחרר כמו סופרנובה של "אה, אוקיי" כשהסדר חוזר. או במילים אחרות: אין אומנות גדולה בלי קצת חוסר הבנה.
DEP נכנסו ויצאו מחיי מאז, ובעיקר שימשו כזרז לשינויים מוחיים כאלו או אחרים. האלבום הלפני אחרון שלהם, Ire Works, החזיר אותי לעניינים, אולי משום שהוא סיפק מבחינתי קצת "ביקורת על הביקורת", או רגע שבו גם הפסיכים של הלהקה הזאת הבינו שאפשר קצת אחרת, אפילו בשביל הגיוון. היו רגעים, כן כן, שאפשר היה לשמוע קצת יענו Faith No More. וזה אף פעם לא דבר רע.
לטירוף המדעי שלהם הם חזרו באלבום החדש, Option Paralysis. אי הסדר חזר לעולם. אה, והם גם עשו EP עם מייק פאטון. אבל תכלס, מי לא? אבל לא הרבה מהשילובים האלויוצרים גרסת כיסוי גאונית כמו זו של "Come to Daddy" האלמותי של Aphex Twin האלמותיים עוד יותר. רק המחשבה על התיפוף מעייפת אותי.
בכל מקרה, בדומה ברמה מסויימת ללהקות מאתגרות אחרות, כמו Isis או Extra Life, החוויה לא מומלצת למי שלא בא לו. אבל למי שכן בא (נגיד, אני) מובטחת חוויה שלא תישכח, נפשית ופיזית (אטמי אוזניים זה הכי מדליק).
שנה טובה לכולם.
