אלבומים ששווים מדף // Yeah Yeah Yeahs – Fever to Tell
"נראה, אם כן, שמן הראוי שדברים שמיועדים להניע את רגשותיהם של אנשים במידה משמעותית יהיו, מלבד היותם חדשים במידה מסויימת, בעלי יכולת לעורר כאב או הנאה" (אדמונד בורק, על הנשגב והיפה, ספר I, חלק 2. 1757).
ב Fever to Tell שום דבר לא קורה כמו שמלמדים אותך שדברים צריכים להיות, נעימים. להיות נחמד לאנשים אחרים, להתחשב, לנסות לווסת את מי שאתה, את ההתנהגות שלך לטובת איזושהי "רווחת הכלל", שמי שחשב עליה ראשון כנראה גם היה הראשון לנצל אותה.
פה לא יהיו צחוקים מזוייפים, פסבדו-איטלקטואליזם שמסווה זין קטן/גדול מדי, ניגוב קטן ועדין של שאריות מרק מזווית הפה. רק מפלי גיטרה דוקרים, רעמי תופים, ואישה אחת מאוד מהכל: כואבת, כועסת, יפה, מכאיבה.
ובמידה מסויימת, האלבום הזה עשה לראש שלי מה שכנראה שהמשוררים הרומנטים, בחיפושם אחר הנשגב, עשו למוחות תמימים שידעו רק לצוד אמת לאור המדע והנאורות: זה הפחיד אותי, הכניע אותי והכריח אותי להסתכל על משהו חדש במקום.
"עוצמת צליל לבדה מספיקה להכניע את הנפש, להפסיק את פעולתה, ולמלא אותה באימה" (על הנשגב, ספר II, חלק 18).
"Rich" העצבני שפותח את האלבום הוא הזמנה. לא מתחנפת, לא מתחננת, אלא יד שחורה חיננית שגוררת אותך לתוך העולם המוזר והאלים של ה-YYY. הגיטרות צורמות, הווליום – אפילו כשכמעט אין כזה- קורע את עור התוף.
רגעים של כמו-שקט, גיטרה יחידה, קצת תופים, כמו איים של יענו שפיות. זה, כמובן, עד לריף שפותח את "Date with the Night".
ההגיון הקונבנציונאלי אומר: התחלת חזק, תרגע. וזה מה שהמוח עושה, נרגע. הגיטרה של "Rich" נחה מהטירוף חסר הכיוון, כמו עלה נידף בסוף השיר. אני נרגע. מתישב על כסא, וחוטף גרוב במשקל 600 ק"ג בפרצוף.
"בכל המקרים, אימה, בין אם בצורה גלוייה או נסתרת, היא העקרון השולט בנשגב" (על הנשגב, ספר II, חלק 2).
הנאה שזורה באימה, כאס ופחד. גיטרה שנשמעת כמו ממוטה רעבה, כמו פנתר גוסס, כמו עדר פילים. וקארן או., כמו רועת חיות פרא, כמעט לוחשת, כמעט גומרת. עורק ראשי מאיים להתפוצץ וברגע האחרון מתחרט.
"מלבד אותם דברים שמעוררים את מושג הסכנה באופן ישיר, ואלו אשר מעוררים את התוצאה הזו בדרכים מכאניות, אני לא מכיר דבר נשגב אשר אינו נגזרת מסויימת של עוצמה" (על הנשגב, ספר II, חלק 5).
ואז "Man", ספר שיר אהבה, ספק שיר פיתוי, ספק פיגוע התאבדות בשוק בבגדד, שבו העוצמה שהשתוללה כמעט ללא רסן בשני השירים הראשונים מצמצמת עצמה לפטיש 5 קילו קצוב וכבד, פחות כמו עדר פילים, יותר כמו רכבת. או רכבת דורסת פיל.
"Tick" מרסן את ההתקפה החושית באגף הגיטרות, יורד לגרוב כמו-Stooges, על גבול המלודי (סתם, לא יודע למה אמרתי את זה) או בכל מקרה פחות קורע חלונות והפעם זה קארן שמתחרפנת. מותחת את הקול שלה במה שנראה כמו ניסיון מכוון להרוס לעצמה את הגרון. האפקט הזה, של אובדן שליטה ופראות בשילוב עם סדר, יד מכוונת, שליטה, כמו במקומות רבים ואחרים באלבום עושה את השיר.
ה"שיריות" ממשיכה ב"Black Tongue" הנהדר שלוקח ריף מונוטוני, מוסיף גרוב תופים שמזמן תמונות ממערבונים/סרטי גולשים, את הקול המגמר של קארן או, ויוצר את הפסקול לסרט שקלינט איסטווד היה עושה אם הוא היה מתרחש אחרי שואה גרעינית. וג'וקים.
"כאשר נדמה שיצירה צורכת כוח ומאמץ רב להשיגה, הרעיון הוא גדול מימדים" (על הנשגב, ספר II, חלק 12).
"Pin" הוא כנראה השיר הטוב ביותר ב-Fever to Tell, מהסיבה הלא פשוטה בעליל שהוא הדוגמא הטובה ביותר לאסתטיקה של ה-YYY – כוח, כוח, כוח, רגישות כמו זכוכית עדינה, והרבה יותר כוח. זה וצרחות חסרות משמעות שהגיטרה מנסה לחקות. מה טוב.
"Cold Light" הוא שיר טוב, אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון. שיר טוב. אבל יש בו חלק אחד (אחרי ה-"go go go!") ששווה רק בשבילו לקנות איזושהי מערכת מסוגלת להשמיע מוזיקה. יותר כבד מכבד, טון לבנים עם כל כך הרבה נשמה ואגרופים.
תופים, מתגברים לאט לאט, גיטרה שמצטרפת לשיר שיכול להיות נורא נחמד. "מה יש בטלוויזיה?" מישהו בסלון איפהשהו אולי ישאל. קול שירה נכנס. "לא הרבה, אולי בנות גילמור?" "אחלה", הקול יענה. כי הכול נעים. ואז מכונית מתרסקת לתוך הסלון ודוהרת עם האישה למחוזות אפלים של סקס ומכות. זה "No No No" בכמה מילים.
"מעבר חד מאור לחושך, או מחושך לאור, מעורר תוצאה חזקה יותר. החשיכה, אולם, מועילה יותר לרעיונות נשגבים מהאור" (על הנשגב, ספר II, חלק 14).
המעבר בין הדינמיקה המוטרפת של האלבום לכמה שירים שסוגרים אותו היא בעצם עוד גרסה למה שקורה בתוך השירים עצמם – אור, חושך, רך, קשה. רק שעם ה-YYY, כמו הקשה הוא כנראה מהקשים שיש באיזור, הרך עדין כמו נוצה. כמות האהבה והרגש שמוקרנים מ"Maps", לא משנה כמה פעמים שמעתי אותו, לא מפסיקים להדהים. כמו שההחלטה לסיים את השיר השקט של האלבום באקורד שיכול למוטט פירמידות לא מפסיקה להפחיד.
אני מתעלם לרגע מ"Modern Romance", שהוא אולי רשמית השיר האחרון האלבום, אבל, בפועל, הוא ההד החלוש ששומעים בזמן שהלב עדיין דופק מ ""Y Control, הגרסה היאיאיאיית לבלדה, לשקט, עם אחד הריפים הכי טובים בהיסטוריה של האהבה.
האלבום הזה הוא הישג חד פעמי, לא משנה מה עשתה הלהקה אחריו (הרבה) ומה עשו אחרים באותו הזמן (פחות, אבל הרבה). הוא רגע של גילוי טהור, של חוסר התחשבות, של אלימות רגשית ושחרור. כמו Red Medicine של Fugazi הוא כנה וישיר, מרעיש כמו Sister של Sonic Youth אבל גם מפתה מכאיב ומהמם (במובן האלים של המילה) כמו לפחות תריסר Ramones. ניצחון והפסד, הכל במכה ניצחת אחת.
