ארבעה שירים לשבוע חדש // איך ששנות השבעים נראות עקום

ככה בא לי, שהשיר שמה למעלה. כזה אני, מהפכן.

בכל מקרה, אני לא יודע למה זה קשור – להמונים במצרים, לדיכאון המתמשך שלי מצורת הכתיבה או הגישה הכללית של כתבי תרבות בעיתונים בימינו, לעובדה שהידית של האוטו שלי שבורה אז אני צריך לפתוח את הדלת מהדלת שממול – אבל פרץ שנות השבעים נפל עליי.

אני יודע מה תגידו – "אבל, היי! לא כול השירים פה משנות השבעים!" – ועל זה אני אומר: אני אומר מתי שנות השבעים בבלוג שלי. או יה.

את הפתיחה סיפקו הDictators- המדהימים, שהיו פאנק עוד לפני שהם בכלל ידעו את זה, שזה תמיד המצב הכי טוב. בכול תחום. כי ברגע שאתה יודע שזה מה שאתה עושה, אתה כבר עושה אותו פחות טוב.

זה (כן, כן זה פה למעלה) היה ריצ'ארד הל המפגר במוצלחותו (והתנצלותי הכנה על אלו שנפגעו מהשימוש במילה "הצלחה"). פליט Television, שזה כבר יותר מכול מה שאני אצליח להשיג בחיים. שיר הנושא מאלבום בעל שם דומה (משמע, שיר הנושא).

מה יותר יפה מהריפ הביישני והלא קשור הזה? כלום, כלום לא יותר יפה. בכל מקרה, מדובר ב The Gun Club, שאני חושב שכבר הזכרתי פה בעבר אבל לא ממש זוכר. מהאלבום הנהדר The Fire of Love.

תכל'ס רציתי לסיים עם שיר של פיטר וולף, ובחיפושי אחר הקליפ הרצוי ביוטיוב נפלתי על האיש החביב הזה. גם טוב, לא? יום טוב ונהדר לכולם וגם לי.