ארבעה (?!) שירים לשבוע חדש // זרם התודעה בצורה של שאפל אול סונגס
מכיוון ששוב החלקתי לתוך הפסקה לא קצרה במיוחד, חש אני, זכר אשכנזי מצוי, רגשות אשם רבים כחול על שפת הים. וזה לא שלא חשבתי על זה. היה לי רגע נחמד לפני כמה ימים, אולי שבוע, שאחרי שכבר מיהרתי לתחנת האוטובוס, קלטתי שאיחרתי. אז החלטתי ללכת עוד קצת לכיוון התחנה הבאה, חמוש במוזיקה, ולנצל את הזמן שיש לי עד האוטובוס הבא עם טיול קטן.
ביצה ותרנגולת זה הרבה פעמים מצב רוח ומוזיקה. קשה לדעת לפעמים מה התאים למה. אבל בכל מקרה, התאים. אני זוכר סט (הכל בשאפל, כמובן, מה שפעם היו קוראים "ראנדום") אחד שהיה נעים במיוחד. "זה יהיה הבלוג הבא" אמרתי, ולא עשיתי. אז אני אתחיל בארבעת השירים הללו (אם אני זוכר נכון) ונמשיך משם.
סבבה. לא שאני סגור על %50 מהרשימה, אבל נראה לי שזה בסדר. הלאה.
הרגעים האחרים שחשבתי בהם על הבלוג היו שני שירים. אחד, היה לי די חדש ונחמד מאוד.
האחר, מוכר, מוכר מאוד וכמה מפתיע. גורם לך לחשוב, כל השאפל הזה, עד כמה הדרך שבה אנחנו שומעים מוזיקה, חושבים על מוזיקה, על הגבולות שלה, משתנים ממש כל יום. אתה שומע דברים, נהנה מהחיים, פתאום: טראח! העבר דורס אותך כמו מקק. כמה נפלא שדברים כאלה עוד יכולים לקרות:
Silje Nes, למשל, זה משהו חדש שאפילו לא הייתי חושד שאני רוצה להמשיך לשמוע. אבל מה, האייפוד החדש שמן וגדול, יש זיכרון, ולא מרבים לפנות ולחדש כמו פעם. אז גברת Nes נשארה ונשארה, ואלוהי השאפל עושה את שלו:
הדבר האחרון שחשבתי עליו, הוא מאמר ארוך וטרחני שאני בטח צריך לכתוב מתישהו על איך החופש האינסופי שהאינטרנט נתן לנו פעם, או התיימר לתת, הופך לאט לאט לכמה מבצרים חזקים ומרוכזים מאוד. עד כמה חירות מעייפת אותנו, וכמה מושך ללכת אחרי מה שנוח. זה נכון לגבי, זה נכון לגבי כולם. אבל, כאמור, זה היה בטח יוצא די טרחני. אז לא משנה. שבוע מעולה לכל.
