ארבעה שירים לשבוע חדש // חלקים ועבודה, ולא במוסך

אחד הדברים שטובים בנגן מוזיקה משוכלל וגדול-זיכרון זו היכולת לשמוע כל מה שבא לך מתי שבא לך. מוזיקה ממתי שקסטות שלטו בעולם (אפילו הקנויות), מוזיקה עם ריח של עבר ורחמים עצמיים ישנים (פרידות ישנות, שבת בצבא), ומוזיקה מעכשיו. רק לוחצים "שאפל" ולך תדע מה יקרה. אולי אפילו ייפול עלייך קצת מטאל.

החיסרון הבולט הוא, כמובן, שאף אחד לא ממש מקשיב לאלבומים יותר. זאת אומרת, אני לא ממש שומע אלבומים יותר. כמובן שלא חייבים לראות את זה כחיסרון, הרי למה לשמור בקנאות על גבולות שיכול להיות עבר זמנם, ולעבור לאופק מרגש של חוסר גבולות, או משהו כזה. אבל אני מניח שזה קשור למי שאתה.

אם הייתי מטייל בכל העולם, חופשי כמו ציפור דרור, עדיין הייתי רוצה לחזור הביתה פעם בכמה זמן. או לפחות למקום אחד קבוע.

הבעיה הזו מתעצמת כשאני מנסה למצוא את השירים שעשו לי את השבוע, או אלבום מיוחד. לך תזכור מה שמעת ששמעת כל כך הרבה. אבל מדי פעם יש אלבום שנדבק, שכל פעם שאני חושב "איזה שיר" אני רואה את אותה העטיפה. והשבוע זה Constant Future  של Parts and Labor.

נתחיל בזה שזו הפעם השנייה בשנה האחרונה שאני מתלהב, אגב באותה הדרך (שיר פה שיר שם) מלהקה מהסצינה היותר אינטלגנטית (לבטא: אינלטגנ-א-טית) של ברוקלין. והפעם האחרונה הייתה האלבום הכי טוב של שנה שעברה, לפחות בשבילי, הלוא הוא Made Flesh  של Extra Life המדהימים.

ניסיתי הרגע כמה דקות לתאר את המוזיקה, אבל אני ממש רע בזה, אז אני מפיל. זה פשוט נשמע כנה, אמיתי וסקרן. עם קצת בומבה מדי פעם, דבר שילד מטאל כמוני (במיל') רק מברך עליו. שבוע טוב לכולם.

.