סתם // מתחת לבמה, מעל אמא שלך. הופעות.

טוב,

עבר שבוע וחצי מחזרתי היענו קדושה לארץ הקודש. המצב עדיין רחוק מלהיות קדוש, אבל אין ברירה אלא להביא אותה בשיגרה שיגרתית, וכרגע – כרגע – מדובר בלכתוב קצת על מוזיקה. והדגש הוא על קצת.

בין כל נפתולי ופיתולי הקיץ ההזוי הזה, יצא שחוויתי את מה שכנראה אצטרך להודות היה קיץ ההופעות הטוב בחיי, לפחות מאז שסגרו לי את הסינרמה. חלק גדול מזה היה קשור אינטימית לחוויית Lollapalooza, שהייתה לי כניסה נעימה במיוחד לעולם פסטיבלי המוזיקה עליו אני חולם מאז גיל 14 (אז, להבדיל, התקשרתי לשגרירות הבריטית כדי לברר אם יש אוטובוסים מהשדה בלונדון לפסטיבל דונינגטון, שהיה בשבילי כמו להגיע לגן עדן. מה שאומר שלא הלכתי), וחוויות סופרמרקט מאוד נעימה של מוזיקה.

ואת האמת, מלבד גיחה קצרה לעולם הנוסטלגיה (עם הופעה מ-ע-ו-ל-ה של Deftones), ועולם הרדיו (קולדפליי היו ממש בסדר, אמינם היה יותר גרוע ממה שאני חשבתי אפילו) הפסטיבל היה בשבילי הזדמנות לראות להקות אייפוד מובהקות. להקות שבימים כתיקונם אני רואה בהופעה בקו 31 בדרך לכיכר המושבות, ולפעמים גם מול המחשב.

Death From Above 1979 נתנו הופעה נהדרת, ואני חושב שגם חסר אם הם לא היו. בשביל להקה עם אלבום מלא אחד, שיצא לפני כמה שנים טובות, ושהייתה מפורקת בין אז לעכשיו, יש מאגר די מצומצם (ונהדר) של חומר, מה שאומר: היה אדיר והם ניגנו בערך כך שיר שיש להם+ביצעו סדרה של מחוות מגונות לעבר המתרגמת לשפת הסימנים של הפסטיבל (אמיתי לגמרי), מה שרק מוסיף נקודות.

Dom, שאני לא ממש זוכר אם הזכרתי בעבר, היו חמודים בדיוק כמו שהם באייפוד שלי. פופיים, מוזרים, וצעירים אחושרמוטה. הצליחו, בהישג לא מבוטל, לשחזר את הקסם האישי מה-EP הראשון שלהם לבמה, ועכשיו יש גם אחד חדש אז בכלל נהדר. מאוד שימחו.

על  White Lies לא שמעתי לפני שעלו לבמה ודי התרשמתי לטובה. רוק אינדי מעט גנרי (בואך אינטרפול, קח ימינה), אבל עשוי כהלכה ומקצועי, שאלו מושגים שלמדתי להעריך לאחר כמה הופעות די מזלזלות (אני מדבר עליכם Butcherette).

Arctic Monkeys היו חביבים, אבל כנראה יזכרו יותר בשל העובדה ששמעתי אותם ספוג גשם, בוץ, וחיוכים. מה שמוביל למסקנה המתבקשת שבכל הצילומים האלו של בורות הבוץ בוודסטוק 1994 אף אחד לא שם על המוזיקה.

Explosions in the Sky היו מדהימים. עלו להופיע כדקה אחרי הקופים הרטובים של מקודם, מה שנתן למוזיקה המרגשת שלהם רק עוד מימדים ויזואליים והזויים (שקיעה אדומה, עננים, עיר רטובה, קשת בענן…. אני יכול להמשיך). סיום נהדר לפסטיבל (מכיוון שברחנו לפני פו פייטרס), ועוד סיבות, אם הייתי צריך, להשתקע באלבום החדש שלהם.

עכשיו, שיא הפסטיבל הגיע ממקום מפתיע מאוד, אם כי לא לגמרי. אני די מעריץ את הלהקה המוזרה הזו שנקראת Rival Schools, במיוחד בהתחשב בעובדה שאני שומע אותם באופן די רציף כבר די הרבה זמן, מבלי לקבל ממש תמורה על ההשקעה שלי. שני אלבומים, אחד יצא השנה ומעולה, בכמעט 10 שנים זה לא משהו לכתוב לסבתא עליו.

אבל, וזה אבל די מוזר, ההופעה שלהם הייתה פשוט כיתת אומן ב (יש רשימה): מקצוענות, אנרגיה, איכות, צניעות, וכוח נא (מי ידע ששם אלבום של הסטוג'ס יכול להשמע כמו קומבינציית סושי). היה מתוקתק, באופן הכי חיובי ומרגש של המילה, חד, ומדהים. אולי יותר מהכל, הדהימה אותי העובדה שהקול המחוספס הנהדר של וולט שרייפלס (את האמת, אולי הטון הכי יפה שאפשר בקול רוק) היה אפילו יותר מדהים ומחוספס בהופעה. לא פספס תו אחד, והכל עם הגרון חוטב עצים המדהים שלו. אני רוצה להיות וולט שאני אהיה גדול.

בקיצור, אפשר להבין שנהניתי אני חושב. ואז,  כמה שבועות אח"כ חוזרים לארץ רק כדי לראות כרמלה גרוס וגנר ואינטרפול. יהיה מצחיק לקמץ במילים בתיאור של ההופעה הדי מדהימה הזו, אבל נראה לי שאין ברירה. אומר רק את זאת: יש סיכוי לא רע שקיבלנו את הלב הכי יפה ברוק בשילוב עם אדריכלות מהסוג המסוגנן והיפה ביותר על אותה במה. אני מציע לאינטרפול לקחת איתם את כרמלה גרוס וגנר לכל מקום. זה לא שלא הייתה הופעה מדהימה, מהודקת ונהדרת של אינטרפול. זה שערן צור שידרג אותה לרמת בת אנוש.