ארבעה שירים לשבוע חדש // בלבול קיומי בארבע תנועות

שבוע שאך התחיל, בתקופה מעט מעצבנת. דפוק שיוצא ככה שמוזיקה לפעמים מתפקדת בתור החבר שמתקשרים אליו רק שמעפן, אבל לפעמים זה ככה קורה. בכל מקרה, רק השיר הראשון מבין הארבעה השבוע יספק את השחרור הרצוי, כששלושת האחרים יספקו אולי הצצה לתוך מה שבאמת קורה לי עם מוזיקה בזמן האחרון. אז יאללה.

אהבתי מוזיקה תמיד אני חושב. חיבור הזוי בין רמקול לגזע המוח שלי. הרגשתי את זה ישר, ואני עדיין מרגיש את זה. אבל החיבור הראשון המשמעותי ביותר היה עם כעס. כן, גם אני הייתי בן 14 מתישהו. אז נפלה לה ההזדמנות שכמה מאדריכלי הכעס העיקריים של חיי הצעירים נתקבצו להם יחדיו לבמה אי שם בניכר כדי להעיף כמה ראשים. יש לנו פה קצת פיל אנסלמו (Pantera), קצת שלישיית בננטה-איאן-בלו (Anthrax), טיפה'לה דיוויד אלפסון (Megadeth) ועוד קמצוץ מייק פורטנוי (Dream Theater). רעש דוחה ונהדר.

אוקיי. עכשיו שעברנו את העניין הזה, יש לנו את ה-Mountain Goats. לא שמעתי ממש את הלהקה הזו (שפת בלוג ל"בחיים שלי לא שמעתי עליהם אבל אני מנסה לשמור על טיפה של כבוד"), אבל ההופעה שלהם בלולפלוזה הייתה די טובה, מה שגרם לי לצאת לעולם (אימיול) ולהוריד את האלבום האחרון החדש שלהם. מוזיקה פשוטה ויפהפיה, מילים וגישה מהחלל החיצון. נוצר בשמיים בשבילי.

להקה שכבר הזוכרה כאן פה ושם הם Dom, סוג של הבלחה היפסטרית בעולם המוזיקה שלי. את האמת, אין לי מושג למה אני אוהב את הלהקה הזו. לפעמים זה הראה כמו מאה אחוז סגנון ואפס תוכן, אבל, ואני לא ממש יודע למה, אני מאמין להם. זה "Damn" מהאי פי החדש שלהם Family of Love. תנסו.

אסיים במשהו קצת חדש בשבילי, לא יודע עדיין מה חושב עליו. אחת ההופעות שמסתבר שפספסתי בלולפלוזה, אבל נראה כמו משהו אולי מבטיח. יאללה, טנטטיביות זה גם משהו. לאיש קוראים City and Colour, אבל בעצם קוראים לו דאלאס גרין, מי שהיה הסולן של Alexonfire. שבוע מעולה ויותר טוב לכולם.