אלבומים ששווים מדף // Pearl Jam – Vitalogy

 ישנו שקר קטן שמסתובב לו בין האנשים השונים והמשונים שאני ואתם מכירים בחיינו הפרטיים. שקר שהוא כמו משקולת על הגב הקולקטיבי של כל חובב מוזיקה ממוצע בארץ הקודש ומחוצה לה.

מהו אותו שקר (שאל בניסיון להשיג מתח מעושה)? שקר כפול הוא, ושמו Ten-Nevermind. כן. מתישהו בתחילת שנות התשעים השקר נולד, וכולם ראו כי טוב. שני אלבומים צעירים, כועסים, פורצי דרך, שעשו למוזיקה הפופולרית מה שהכופתאות ממולאות הריבה של סבתי עושים לבטן שלי – טראומה.

אבל אז, השקר עוד היה חביב וחמוד. בחיי, ליטפתי אותו פעם פעמיים. הבעיה היא שככל שהשעות נוקפות והשנים עוברות, השקר תופח כמו לחם שהשתגע. והיום, היום אנחנו עומדים שלשקר לא רק שיש רגליים, אלא גם דירה באקירוב ומקום של קבע בטורי מוזיקה מובילים.

עכשיו, קטונתי מלנסות להטיל את עצמי ואת הסנשו פנשו שלי על טחנה כל כך שמנה. גם, אם כי זה לא כ"כ ברור מהשורות שבאו מקודם, לא כל כך מעניין אותי בגדול.

 המקום היחיד שלי בניסיון להזיז את השקר ברזל הזה חצי מטר אחורה הוא אלבום מופתי ומדהים, רוטט מכעס ובלבול בשם Vitalogy.

Vitalogy, בשבילי, הוא האמת, ובראש ובראשונה אמת פרטית. הוא יצא לאוויר העולם בגיל שבו מאוד רציתי שמשהו נורא כועס יצא לאוויר העולם, ואיך שהוא נפלט חטפתי אותו בשתי ידיים. ואכן, האמת הפרטית הזו היא חלק משמעותי, אם לא הכי משמעותי, באמת שלו, מה שנכון לגבי רוב רובם של האלבומים שהכנסתי לקטגוריה המוזרה הזו "אלבומים ששווים מדף".

אבל יש פה גם אמת אחרת. Vitalogy בא אחרי שני אלבומים שכמו נכתבו, הוקלטו והוגשו לתחנות הרוק הקלאסי בארה"ב, עוד לפני שהסתובבו פעם אחת תחת מחט. זה לא ש"Animal" הוא לא שיר כועס ומדהים, וגם לא ש "Rearviewmirror" הוא אחד השירים הטובים שנכתבו אי פעם, ואחד מחמשת ריפי הגיטרה שהייתי לוקח איתי לקבר.

וזה מבלי שאמרנו מילה על השקר הגדול, שהוא אלבום רגיש ומעולה. אכן שקר, אבל לא סילוף מוחלט.

ואז בא החרא הזה, סליחה על השפה. כמו חוט תייל מעמוד השידרה של אדי וודר, Vitalogy יוצא ומנענע את הנשמה. בעיקר, וזה אלמנט חשוב בכל סוג מוזיקה, במקרה ועקבתם אחרי הבלוג הזה פעם פעמיים, כי הוא פועם בסדר של לב אנושי.

רגע, אני חייב שנייה:

שמתם לב איך הוא שר את "Last Exit"? הוא שונא את זה. מרגישים את זה מכל ווריד שבולט לו מהמצח, בכל מקל תיפוף ובכל מיתר גיטרה. הם ש-ו-נ-א-י-ם את זה. מדהים ואם כבר מדברים על לב, שיר שמתחיל כמו לב ומצעקה שכמו אומרת כבר עכשיו למאזין הדביל – "זה, חביבי, לא הולך לנשק אותך לילה טוב בלילה".

ואז זה מגיע:

אם אי פעם היה ספק לגבי השורשים המשמעותיים של ההארדקור, ובפרט הסניף הקליפורני שלו (ע"ע Black Flag) על מה שמישהו פעם כינה גראנג' (ע"ע Mudhoney), אז הנה, בבקשה. שיר קצר ומעצבן כמו ששירים צריכים להיות.

ואז, מגיעים לשני השירים אולי הטובים ביותר שהלקה הצעירה והנחמדה הזו הקליטה מעולם ומעולם. אני לא יודע מה מעולם ומעולם אומר, אבל יאללה. שילוב מושלם, גם ב"Not for You" וגם ב"Tremor Christ" המנפץ לבבות בין כוח מלוכלך, רגש, ונמשנה. אוי, מספיק נשמה כדי לשרוף יער על יושביו.

עכשיו, "Nothingman", יחד עם, כן, "Better Man" הם כאילו השירים שאפשר להתמזמז איתם. זה לא  אומר שהם לא טובים, או לא כנים, או, תכלס, לא יפים, אלא רק שהם מאכזבים בקונטקטס של ההרס העצמי המדהים של שאר האלבום. הם עדיין יותר טובים מרוב השירים שיש, אבל מה לעשות. חוצמזה שתכף יש "Whipping" אז מה אני עושה מדבר פה:

אוי ויי. כמה שזה טוב לעור הפנים. "Don't need a helmet, got a hard hard head". אוי אוי אוי.

ואז בא "Curdoroy" (אחרי גיחת מוזרות נפלאה בשם "Pry to"), שהוא השיר ש"Nothingman"  היה יכול להיות. שיר נוגה של נווד חרא עם חיים הפוכים, עם שחור לבן במצלמה וכאב כמו זכוכיות שבורות. אני לא שונא שקט, אני אוהב שקט, אני רק רוצה לשמוע בני אדם שהם שקטים, וקורדורוי הוא שיר של בני אדם:

האלבום, כמובן, מפוצץ ברגעי הזיה מדהימים וקורעים מצחוק, כמו "Bugs" הפאראנואידי, שנותן, יותר כמעט מכל שיר אחר של פרק ג'אם, מבט לתוך הראש המטורף של הלהקה שאולי יותר מכל חברותיה מסיאטל הואשמה ב"רגילות". זה, חביבי, לא רגיל.

ולבסוף, גולת הכותרת, הסיטרא אחרא, הדובדבן בבוץ: "Satan's Bed" ו "Immortality", שירים (די, נמאס כבר לכתוב את זה!!!) שעשו לי את החיים. אין הרבה מה לעשות עם זה, או להגיד על זה. תהנו:

ב-"Vitalogy" פרל ג'אם הוציאו את כל מה שהיה להם. האלבום הראשון הוציא קצת, האלבום השני דגדג, אבל פה הסכר נפרץ ושוטף את כל הארץ. אני מדמיין אותם, יושבים באולפן בסוף ההקלטות, כמו צימוקים של בני אדם עם גיטרות ותופים, בלי טיפת מים או נשמה בגוף. זו אולי הסיבה שהם לא ממש הצליחו להתאושש מהאלבום הזה, אבל יהיה המקרה כפי שיהיה – רק ככה עושים מוזיקה.