תרגיל מחשבה // הופעות החודש בברוקלין שלא ראיתי כי אני פה
הערה צינית על כינורות
טוב, לעניין הזה אין ממש מטרה ברורה. קראתי על איזו הופעה של מישהו ומשהו באיזה מועדון בברוקלין, וחשבתי לעצמי "היי, זה נשמע נחמד", כאילו לראות הופעות כאלו וכו' (במיוחד שהופעות אלצנו – אפילו אם היה כסף לראות אותן – נושרות כמו זבובים). אז החלטתי לבדוק בעצמי מה הייתי יכול לראות לו הייתי עכשיו ברוקלינאי מגניב והיפסטרי, או, יותר נכון, מה הייתי יכול לראות לו הייתי וכו' וכו' במועדון הספציפי הזה, The Bell Room.
אז מסתבר שלא מעט. נתחיל בדברים שריגשו אתי ממש ונסיים בדברים שהם יפים. אולי באמצע יהיו כאלה שהם גם ככה וגם ככה. ואולי, גם זה יעבוד, אעבור בפעמים אחרות למועדונים אחרים במקומות שונים ומשונים.
אחד הדברים שמאוד ריגשו אותי הוא להקה צעירה, כך נראה לפחות, ללא שום נוכחות אינטרנטית (או אונטולוגית, כתוצאה), שעושה מה שנראה כמו גרסה חצי חובבנית חצי נהדרת של סוג המוזיקה שהיה רך ונעים בימי נעוריי המטאליסטיים. אינדי אמריקאי תמים ויפה, ששרות אותו בחורות עם קעקועים. כאילו, אפשר יותר טוב מזה? לי עשה רושם של סוניק יות' פחות קשוח, יו לה טנגו, או פייוומנט. משהו כזה. מחוספס ונחמד.
ללהקה קוראים PS Eliot, שזו עוד סיבה לאהוב אותם, וזה השיר "Hail Mary/Untitled":
עוד דבר בגזרת המרגש (והמצולם חרא) הוא לראות את חברי Rocket from the Tombs, נושמים, חיים, ומנגנים חזק. אחת מהלהקות היותר משפיעות על מה שייקרא לא הרבה אחרי פאנק או הארדקור, מנגנות שיר מהעיפו עליו יותר גרסאות כיסוי מ…כלובים של תוכים. לא יודע. נ-ה-ד-ר.
בנקודת התפר שבין היפה למרגש יש לנו את ניקול אטקינס, שכבר רשמתי עליה איזה משהו פה ושם אני חושב, בעיקר לאור האלבום השני ו-ה-מ-צ-ו-י-י-ן שלה Mondo Amore שיצא ב2011. מישהו פה השקיע במיוחד בצילום ובעיקר בסאונד, אז פשוט להישען אחורה ולהנות מהחיים. שני השירים, גם "Heavy Boots" וגם "Hotel Plaster" הם מ-Mondo Amore.
ועכשיו, בגלישה נעימה ליפה ופחות מרגש, פחות מרגש בעיקר כי ממש לא הכרתי. שמעתי על, אבל לא הכרתי. וזה אנדרו בירד, איש משיקגו שפועל וזז ועובד לא פחות ממאה שנה בערך (הניסוחים שיוצאים לי שאני ממש מובך שלא הכרתי אותו קודם, פאסון וזה). בכל מקרה, ההזדמנות שלי להכיר טובה מתמיד כי ממש אתמול יצא לו אלבום חדש בשם Break it Yourself, ולפי השירים מהאלבום שנוגנו בהופעה, יש מצב שאגנוב גם אותו.
השירים, לפי הסדר, הם "Lusitania", "Desperation Breeds", ו-"Lazy Projector" בנוסף ל-"Tables and Chairs" המאוד יפה מאלבומו משנת 2005, Andrew Bird & the Mysterious Production of Eggs.
עוד הופעה שהייתי יכול לראות אם הייתי בן אדם אחר לגמרי היא זו של Slow Club האנגליים, שכתבתי עליהם בטנטטיביות בעבר ואני מודה שהטנטטיביות עוברת גם לשלב ההופעה החיה. אני פתי מאמין לכל דבר כל פעם שאני רואה בחורה עומדת ליד צופים ועושה רעש, אז יש נקודות זכות רבות, אבל כל השאר מרגיש די רגיל. נחמד. שיר ראשון מאלבום מ-2009 Yeas So בשם "Giving Up on Love" ועוד אחד מ-Paradise של 2011 בשם "Two Cousins", שהוא אחלה.
אסיים בעוד להקה ממש ממש לא מוכרת וצעירה עד מאוד, הפעם All Eyes West משיקגו. יש להם אלבום בכורה עכשיו, שבטח ימכור איזה חמישה עותקים, אבל יש פה משהו. מאוד עובדים על לשחזר סאונד פוסט-הארדקורי סטייל N.O.U או Drive Like Jehu אבל ההפקה הורסת להם הכל. אם רק היה יותר לכלוך היה יותר טוב. הוידיאו היה חרא, אז זה מהעמוד שלהם – לשיר קוראים "Preach to the Rejects". נתראה מתישהו עם מועדון אחר ממקום אחר.
