ארבעה שירים לשבוע חדש // ענן עשוי מחשמל צהוב עם פסים לאורך

 

טוב, התפספס שבוע בגלל אירועים משפחתיים רבי משמעות (קרי: יום ההולדת של אשתי שתחייה), והחזרה הביאה עמה סטיפה (אלוהים שישמור אותי מאיך שהמילה הזו נראית על הדף) של שמימיות, רוגע וחוסר זמני בבלאגן. שיר אחד די ממזמן, ועוד שלושה עדכניים, תוצאה של הניסיון שלי להבין מה קורה בזמן האחרון ולרגע להתנתק משצף הנוסטלגיה שתוקף אותי כבר כמה חודשים טובים. כל שיר מלמיליאן, וזה בדוק. 

My Dad is Dead הוא לא רק השם הכי טוב ללהקה מאז The Circle Jerks, אבל גם מוזיקה שמיימית, שנות השמונים, עצובה ואלימה כאחת. ואם יש משהו שיותר טוב מעצבות במוזיקה, זוהי אלימות. זה מהאלבום The Taller You Are, the Shorter You Get מ-1989.

משם ל-The Soft Moon, גם סוג של להקה של איש אחד, הפעם לואיס ואסקז. כאילו נתלש מלוח שנה של לפני 30 שנה, רק עם קיר רעש נוראי שאפשר לעשות רק בימינו. מאלבום שנושא את שם ההרכב שיצא ב-2012. די מהפנט.

ול-Active Child, שמושכים את קירות הצלילים הנהדרים האלו לאלקטרוניקה מתוקה ואלימה. מוזיקה לבהות איתה דרך החלון ולקוות שדברים יסתדרו. בקטע טוב. מYou Are All I See מ-2011.

ובמקום האלקטרוני הזה גם נסיים. מאוד לא מזמן School of Seven Bells הדי נהדרים הוציאו אלבום חדש. כמו האלבום הקודם, חשש מתקדם לניסיון להיות The Knife אמריקאיים. בניגוד לאלבום הקודם – שהיה מעולה – תחושה חזקה מאוד של ביטחון ודרך חדשה. לא באוויר הרבה זמן, אבל מלהיב מאוד מאוד.