אלבומים ששווים מדף // אני לא מאמין למשמע אוזניי, אני לא מאמין

בראש ובראשונה, הפוסט הזה (או הרשימה הזו, אם אתם לא בעניין של שימוש במילים שבעצם אומרות "עמוד") הוא מעשה נמהר וחסר אחריות ממדרגה ראשונה. ואני מתכוון לזה רק חצי בצחוק.

—

התחלתי את הבלוג הזה מכמה סיבות. סיבה אחת הייתה להפסיק לכעוס על אנשים שכתבו על מוזיקה בצורה שלא הבנתי. לא הבנתי כי נראה שהיה יותר דגש על חשיפה ראשונה מאשר על חשיפה משמעותית; לא הבנתי כי לא התחברתי לצורה שבה מוזיקה נתפסה; או פשוט לא הבנתי.

—

—

סיבה נוספת הייתה הרצון שלי להתעכב על מה מוזיקה עושה בשבילי, עד כמה שזה בלתי אפשרי לתאר את מצב העניינים הזה, ו, אולי יותר חשוב, מה היא עשתה בשבילי. מה שאומר שלא תמיד רודפים אחרי מה שחדש, כי חלק גדול ממי שאני מורכב מהישן או, לפחות, מדברים ישנים. וכאן חוסר האחריות:

—

האלבום החדש של True Widow הוא הדבר היפה ביותר, המרגש ביותר, המעיז ביותר, האפור ביותר, הלבן ביותר, והמופלא ביותר ששמעתי מאז הרבה זמן (אין התחייבות לפרק ספציפי). לא שמעתי עליהם מימיי, יכול להיות שהייתי צריך. הם שלישייה (אני חושב), הם מטקסס (אני חושב), ואין להם ערך ויקיפדיה (אני בטוח).

—

ומה שהם עושים עם מוזיקה…. וכאן חוסר האחריות: לעולם לא כתבתי פרק במדור הקטן הזה שלי ("אלבומים ששווים וכו' וכו') על אלבום עכשווי. אפילו לא על Made Flesh  של Extra Life, שחשבתי אותו לאלבום גאוני, לא פחות.

—

—

עכשיו לתאר אותם (חוסר הצלחה מובטח): הבסיס האסתטי לסיפור הזה הוא ריוורב. כן, אותו הד נדוש ונורא שליווה את חיי כל מי שאהב אלקטרוניקה מעט עתיקה, רוק מעט מעפן ו, חשוב בהקשר זה, לאחת משתי אופציות: 1) סטונר רוק (אה לה Bitch Magnet או Kyuss) ושוגייז אייטיז חמוד בואך אינדי-פאנק ניו יורקי (סוניק יות'. זהו. יש רק סוניק יות' בעולם. סתם, יש גם My Bloody Valentie).

—

עכשיו, על הריוורב הזה תניחו ים – גלים גלים של ים צמיגי, שחור, שכמעט שלא זז ברוח, אבל זז בכל מקרה. אני יודע שכל  זה נשמע דבילי. אני מרגיש מטומטם.

—

את סוניק יות' אהבתי כי הם היו מטונפים. כי הדיסהרמוניה שיצאה מהם הייתה הדבר הכי יפה ששמעתי, וכי הם נראו והרגישו כמו אנשים אמיתיים (סגולה של אמנים גאוניים). והיו להם נעליים מגניבות גם. הם אולי הסמל שלי לאסתטיקה כמו שהיא צריכה להיות, מחוספסת, זוויתית ועמוקה.

—

—

הרבה שנים אחר כך, אהבתי את Isis. יותר נכון, Isis שינו את הצורה שבה חשבתי על מוזיקה. למה? לא יודע. כי הם היו אומנותיים באותה מידה, אולי אפילו באותה צורה כמו חלקים מסוניק יות', אבל הרבה הרבה יותר אלימים. זה כאילו שהם רקדו על הקו בין גאונות להגזמה. לפעמים זה היה מוגזם, אבל כשזה לא היה, זה היה מדהים.

—

—

אנשים אמיתיים, פגומים, עושים דבר שגדול מהם. זה אולי סוד העניין. ששני החלקים תורמים בצורה שווה: הגודל מפעים בדיוק בגלל שהאנשים הם אמיתיים, ולהפך (אולי זה מקור שנאתי לרוג'ר פדרר. הוא לא נראה אמיתי, לא מרגיש אמיתי).

—

—

True Widow הם פשוט גלגול חדש באבולוציה הזו, בשרשרת הזו. שנים רבות המקוריות, האותנטיות והרגש של האינדי/אלטרנטיב נלקחו מהם כמו בהשתלה וחיו בנפרד אצל להקות שעשו רגש טהור (פוסט-רוק, פוסט-הארדקור). אני כבר חשבתי שהלב הפועם לא יחזור למחזות אנושיים יותר, לא יתחברו לאנשים רגילים – שאני כמאזין נידונתי לבחור בין אמת לבין חיבור. לא עוד.

—

—

כל שאר הדברים באמת לא משנים. זה אלבום מופלא, מלא ברגש, ביופי, בהתלהבות, ובעיקר, בשבילי, באהבת מוזיקה. אלבום שגורם לך לזכור למה תמיד אהבת מוזיקה, ולמה יש בשביל מה לאהוב אותה מעכשיו.

—

לאלבום קוראים: As High As the Highest Heavens and from the Center to the Circumference of the Earth.

—

—