לאבלוג // פרק ראשון ארוך מדי של ספר שלעולם לא יהיה

זה בעצם סיפור על אדם (בחור צעיר, עלם) שמחליט יום אחד שהוא הולך להיות חוטב עצים והוא עושה את זה ביערות קק"ל, או נגיד חורשה לזכר קדושי השואה או משהו כזה. ונגיד שהוא לא מישהו שגדל בין עצים ושיחים או ליד אגם עם דגים. את הרעיון "מה הוא חוטב עצים" הוא לוקח מסרטים אמריקאיים וזה תהליך למידה בשבילו. בהתחלה הוא מפשל עם עצים שקרובים נורא לשולחנות הפיקניק (ילד רוסי בשם דוד רואה אותו וצוחק עליו), עם איזה מסור מוזר. אח"כ הוא עובר לגרזן ומסור שרשראות. הוא נהיה מקצועי יותר ויותר למרות שהוא עושה את זה רק פעם בשבוע (אפשר לעשות מונטאז' שהוא מגדל שרירים ומשתזף עם זיעה וורידים בולטים עם שיר רוק אמריקני משנות השבעים המאוחרות). בסוף הוא נפצע ומדמם למוות במשך איזה חמישה עמודים.

והמוות שלו נורא, כי אתה כבר מחובר לדמות שהוא ולרעיונות המוזרים שהוא חושב שצריכים להיות החלומות שלו בחיים, התקוות שלו. פנטזיות שנעוצות עמוק בביצה חומה-אדומה-אפורה של קבלה דרך הנהון ואמירת הן של אחרים. אם רק היה מוותר קצת לעצמו, יחשוב וודאי הקורא, אם רק יסכים לשים הכול בצד ולהיכנע לעצמו לריח שיש לו מתחת לבית השחי, הריח שעולה מסנדלי העור שלו כשכף הרגל שלו מזיעה בקיץ (הולך מתחנת האוטובוס הביתה, יושב בבית קפה, חושב בקול רם) אם רק יעשה רק את זה הוא יהיה משהו אחר ממה שהוא עכשיו, שזה משהו קר וחסר השראה.

ואנחנו, וסליחה שאני מכניס את עצמי לסיפור הזה, אנחנו בעדו. אנחנו בעדו כי אנחנו יודעים שלמרות שהחיים לא שמו ולו מכשול אחד בפניו במהלך חייו (משפחה ממש נחמדה, מאוד אפילו אם כי מרוחקת מעט, אבל בסטנדרטים של משפחות יוצאי-אירופה באמת ממש בסדר) הוא הצליח לסבך דברים מסוימים כל כך עד שחוסר המכשול הפך למכשול די רציני. מחשבה אחת, עומדת על קצה המצח שלו, עוד לפני שהתקמט, פונה ישר למטה בחדות, רגע אחרי שתפסה מעוף כמו שאומרים ואז רגע לפני הרצפה – כמו ההוא ב"נשר הברזל" באף-16 הסופר מדליק שלו והיכולת המדהימה שלו, למרות שהוא רק בן משהו כמו 15, להטיס מטוסי קרב ולהשמיד את האויב – להרים זנב, או אף או איזה מונח טייסי שמתאים כאן כרגע (הכנס ___) ואז לעוף למעלה או קצת הצידה בכנות ולנסות לעוף כמו שעף בהתחלה אבל לא ממש ילך לו והוא יודע את זה אז הוא הולך לשירותים וקורא חדשות בטלפון החכם.

טרגדיה.

אז כשהרגל שלו נשאר תלויה מדממת כרותה אי שם במעלה הצמרות של יער בריטניה/אירופה/אושוויץ, מטפטפת למטה בצורה עדינה טיפות סמיכות של דם בתחילת הסצנה הנוראית הזו (טפטוף מזגן שנכנס מתחת לחולצה בגב, טיפה ממרזב, אם כי מרזבים נוטים להיות אלימים יותר) אנחנו, כן, גם אני, מרגישים פספוס נורא. היה לו את היכולת להתעלות מעל הסבך, לא, לא סבך. מעל מה-שזה-לא-יהיה, אבל הנה יופי יש רגל למעלה וכנראה שהיא לא תחזור למקום.

חשוב להזכיר כאן שאולי כן אפשר להחזיר את הרגל למקום, למרות הצורה הנוראית שהיא נכרתה, ולמרות שהיא נמצאת די גבוה במעלה אורן קשה-קליפה מחורבן כזה עם שרף סופר-גלו. אני כמובן לא יודע את זה בוודאות מכיוון שזה ידע לא מקצועי במיוחד (אם כי שקלתי פעם פעמיים להיות משהו כזה כמו רופא או אח או אחות או ל-ב-ו-ר-נ-ט-י-ת) אלא משהו שבסדרות רפואיות בטלוויזיה מדברים עליו.

יש צידנית, כמו הכחולה הגדולה שהייתי עוזר לאבי עליו השלום שיבדה לחיים לדחוף לתוך תא המטען והוא היה מבסוט ממני אש (אני קיוויתי, תמיד קיוויתי) שאני 1) מצליח להרים את המשא כמו גבר אמיתי ו-2) מכניס בצורה שבה יהיה אפשר להכניס דברים רבים ונוספים כמו נגיד עוד צידניות ואולי גם מחצלות ושמשיות (מחצלות ושמשיות, אני אודה ראשון פה, לא היו, זו כנראה התערבות מחוויות חיים חדשות יותר).

עומד לצד תא המטען הפתוח, הצידנית תחובה בצורה הדוקה לאחת הפינות של תא המטען, השמש זורחת פתאום עדין מאוד, והרוח נושבת תחת בית שחי רטוב מהמתח הנפשי שהוליך אל הסצנה האחרונה. "יפה", שנאמר בסיפוק ומוביל לניפוח חזה שלעולם לא נועד לניפוח, ושבטבע היה שייך לחבר להקה שהיה מושמד על ידי אריה רעב/משועמם כבר בפרק הראשון.

צידנית עם איברים פנימיים ו/או חיצוניים שאפשר למהר איתה ולתפור/להכניס את מה שזה לא יהיה שיצא/נכרת/נחתך לתוך בית חולים והנה זה חזר ואפשר להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה, ממש כאילו כלום לא קרה. וכל זה, באופן די מדהים, למרות שממש ממש קרה ולזכור ולא לשכוח (לעולם לא עוד!).

הידע הזה, שאינו כאמור מקצועי או מדעי אם כי טלוויזיוני (יש לקוות שקברניטי המדיה עשו מחקר בסיסי לפחות) הוא ידע, יש להניח, שמשותף לרוב הקוראים הנכבדים וגם הם, בעמוד לפני הסוף, עוד שהאדם עומד על רגל אחת, נשען עם היד שעוד רגע תיכרת גם היא ומביט מעלה אל המזגן המדמם שהיה פעם שלו, שיש סיכוי. אם כל זה, כל הטירוף חסר ההיגיון הזה, יפסק כאן ועכשיו והסופר ירחם גם על גיבורו הלא קיים וגם על קוראיו הקיימים (כך יש לקוות, ושוב תודה על כך שבאתם. יכולתם להיות בכל מקום בעולם, ובחרתם להיות פה. ההודעה נכתבת בלשון זכר אבל מכוונת לכלל הלשונות) ואז הרגל תחזור והוא יוכל לברוח וכאילו כלום לא קרה.

הוא אולי יצלע קצת, אישתו/זוגתו/בן-זוגו וודאי ישימו לב מעט, אבל לפחות הוא חי ככה הם יחשבו, הקוראים ואשתו, שניהם אמיתיים באותה מידה בשלב זה ואם יש לו חברה מהצד עם אגן רחב וחיוך קליל אז גם היא. לפחות האיברים האחרים זזים, לפחות, כך הם יחשבו, הלב עוד שואב ודוחף דם לתוך כל המקומות שאליהם מן הראוי לשטוף בדם, לפחות הריאות כמו מפוח מעור וקצת משחיר מסיגריות שהוא הבטיח שלא יעשן יותר, לפחות הן עולות ויורדות, פנימה עם חמצן בצינורות לכל הגוף, החוצה עם פחמן דו חמצני שהוא האוכל של העצים (יחד עם אור שמש, כמובן).

לפחות הכליות ימשיכו לסנן את הרעלים, לפחות הלבלב ימשיך ללבלב והכבד יכביד עד מאוד.

בקצרה, אפשר יהיה לומר שבני משפחתו הקרובים ביותר ובן/בת זוגתו וכלבתו האהובה כולם מאוד ישמחו שהגוף שלו מתפקד יפה בצורה פיזיולוגית והמצב יציב. כל זאת, כמובן, בתנאי שהוא היה משיג את הרגל הזאת בזמן, רגל ימין, ובתנאי שלא היה נופל בשלומיאליות, מגרד את קליפת העץ הנוקשה, נדבק בשרף לחולצה ולמכנסיים, שרף סמיך מתדלדל בדם שיוצא מהגדם הימני. אם כל אלו לא היו קורים, הייתה שמחה כללית.

אבל הם קרו, קורים, יקרו. ככה זה.

יהיו גם רגעים, חלקית אולי בעיקר בגלל אורכו המתוח של מעשה הטבח הזה בקרפיון האומלל באמבטיה הפולנית של החיים, שנחשוב, אולי נהיה כאן הוגנים, שאני חושב, שכל זה אולי קצת מגיע לבחור הזה שלנו. נקרא לו X אולי.

מגיע לו כי לשחרר זה אמור להיות משהו שקל לעשות, משהו הרבה יותר קל מלהרים צידניות, אולי אפילו קל כמו להפיל צידניות כשהן מתנדנדות לרגע על קו פרשת המים של סף תא המטען. במקום לשנס מותניים ושרירים קטנים, לשחרר. לראות את הצידנית הכחולה, עם המכסה המעט קמור שקיבלנו במתנה משותף עסקי של אבי שלמדנו לשנוא אחרי מה שקרה, מתרסקת על האספלט הלא כל כך מתוחזק. לא לנפח, לשחרר אותו, לתת לגב להגיב כמו שהוא רוצה להיות, קמור או קעור ולחזור הביתה או לברוח ממנו ורק לשלוח מכתבים לא נהירים מוכתמים בדמעות ומיני נוזלים.

כולנו משוחררים יחשבו הקוראים ואולי יהיה עמם הצדק האלוהי וטוב שכך. אולי משוחררים כל כך עד כי ישובים הם בשלולית צואה. די. לא באמת.

אז כשיושב גיבורנו, רגל אחד ממעל, כבר מדממת פחות, קצת כמו שזיף בלי מיץ בצורה של רגל, ורגל שניה בשיח סירה קוצנית, צובעת קוצים באדום עד שכל השיח נראה כמו משפחת קיפודים חמודה, נוצצת בקרני אור של בין ערביים שמסתננים בין הענפים ומחטי האורן, אני ואתם בעצם קצת מבינים, אולי מעט מחייכים. הרי, זהו מצב קומי, ללא ספק.

***

הוא עמד בפתח ביתו, רצועת הכלב תלויה מיותמת בידו, מתנדנדת ברוח של סוף יוני באחת השנים שלאחר שנת 2000 וקרא שוב ושוב את הדפים המודפסים באנגלית, אותה תרגם בראשו, שיצאו מהמעטפה הקרועה עם הבול מחו"ל. רגע זה של היסח דעת נוצל ביעילות על ידי כלבתו הקטנה והשעירה, כמו שפן סלע חום מכשכש, שחטפה עצם עורב רקובה שמצאה על המדרכה, עיניה נעוצות כלפי מעלה באדונה שמחזיק בידו הרועדת מלבנים לבנים ומעט מרשרשים ומדיף ריח חריף של פחד.

המעטפה הייתה ממוענת אליו, שמו, שם מעוברת ומשעמם, התנוסס ממדבקה מסודרת ורשמית בצידה החיצוני, עם כיתוב אנגלי בפונט יוקרתי. פתק קטן היה בה, ובו, באנגלית, היו מודפסות המילים הבאות: "למרות שאנו מצטערים לומר שכתב היד ששלחת לנו לא מצא מקום בכתב העת שלנו, אנו שמחים על ההזדמנות לשקול אותו ומאחלים לך בהצלחה בניסיונותייך לפרסמו".

עיני הכלבה נעוצים היו באדונה, מלמטה למעלה, פרוותה האדומה והפרועה, גופה הקטן כגודלו של שפן סלע, מכווץ כולו בהמתנה לעונש המצופה, לצעקה הרמה ("לא!"), אולי למכה חדה על האף. לשון וורודה שטפה את האף השחור והפנים נצמדו למרצפות הכניסה. אבל עיניו של אדונה היו נעוצים בדף, גלים של פחד בוקעים מסנדליו ומבית שחיו, מערפלים את המוח הקטן.

דלת הכניסה נפתחה והעלייה לקומה השנייה. דלת הדירה נסגרת מאחור.

הוא צנח על הספה בסלון, ידו אוחזת עוד ברצועה המיותמת, ששפן הסלע האדום מגרד את רגליו. הוא קם מבלי לומר מילה, והוציא חופן משק האוכל של הכלבה והניח אותו כמו גשם לתוך כלי המתכת שלה.

הוא שלח את סיפוריו אל מעבר לים, שם קיווה שיכירו בכישרונו שקיווה שעוד קיים או היה קיים מעולם. כל מילה עוצבה בזהירות וזאת למרות שלא היה זהיר באמת. רק להעביר את המילים תחת עיניו שוב ושוב, להעביר תחת עיניהם של אחרים, על מנת לומר שזה אשר עשה. שהוא היה זהיר. אבל הדף הזה, שנשלח לביתו בצמוד לעוד דחייה אחת מני רבות, לא היה שלו. לא היו אלו המילים שלו, וגם לא רצה שאלו יהיו המילים שלו.

***

בלילה שאחרי הוא חלם שהוא בעיר שהוא אינו מכיר אך שמזכירה לו ערים בדרום מזרח אסיה.

***

הוא ישב במטבחו,  בבוקר שאחרי כוס קפה שלא שתה (מכיוון שקפה הופך את בטנו) נותרה מתקררת על הדלפק וכלבתו נגסה בעצם שאינה עצם אמיתית על השטיח בסלון. דף הפתיחה לסיפור שאינו סיפורו, ופתק הדחייה שהיה צמוד לו, היו פרושים על השיש שאינו שיש, אלא פורמייקה.

את כתב היד שלח לפני כשלושה חודשים, תוצאה של מאמץ מרוכז להיות טוב יותר מחשב שהיה באותו הרגע. כתב היד נכתב בשפה האנגלית, אם כי לא הבין באופן מדויק ומדוד מדוע. הוא חש משיכה לשפה הזרה שהפכה פחות זרה עם הזמן עד אשר השפה אשר הייתה אמורה להיות הזרה פחות הפכה לזרה יותר. הוא קרא סופרים רבים בשפה האנגלית, בעיקר כאלו אשר עבורם האנגלית הייתה בריחה קלה למקום עירוני יותר, גדול יותר, מרווח יותר מהצמידות הצפופה של האותיות העבריות.

במילים אחרות, הוא ישב, אולי בן 15, בגינת סבתו. מאחורי שיחי הוורדים הדלילים האיר חלון הסלון ושם רשרשו קולות אנשים גברים ונשים וצלחות וסכו"ם. לא ברח מפני שלא אהב את סבתו, או את אמו, או את אביו אלא משום שלא יכול היה לשאת אותם עוד. הם היו החיוך הסדוק, העור השזוף משמש ארצישראלית ועקיצות יתוש אסייתי. הם היו מחנות ריכוז ומלחמות יום הכיפורים. הוא היה חוזר, חוזר תמיד, אבל תמיד עם הפסקה.

את היצר לכתוב חיבר לדחף ללכת לשירותים, ותמיד חש את זה בא לאחר זה או בעת ובעונה אחת. המילה יוצאת באותו הזמן שהישבן מכווץ, לחוץ כנגד בית הכיסא. את התוצאה שלח לכתבי עת יוקרתיים מעבר לים, שלעולם לא קיווה להתקבל אליהם, שלעולם לא חשב שיאהבו אותו חזרה, אך שחש שדחייה מהם תהיה טובה יותר, מתוקה כמו ריח השושנים בגינה של סבתו, שם ישב לבד עם הירח, שבלאו הכי הוסתר על ידי עץ אשכולית כפוף.

והדחייה אכן הגיעה, אך לא הייתה זו דחייתו שלו. דף עמוס מילים זרות, שדם ניתך מכל שורה, סיפור מוזר על אדם אשר חוטב במקומות שהוא עצמו זכר מהפסקות פיפי ושתייה בטיולים שנתיים. דם נשפך על שולחנות פיקניק דביקים משרף ולשלשת יונים ומבטים אל עבר שולחן רחוק עמוס עיניים שחורות ושדיים.

הוא הביט בדף הזר שנח במטבחו, כמה סנטימטרים, אולי תשעה, ממתקן ייבוש הכלים שנשא כלים שייבשו אך לא סודרו במקומם. חרק מעופף נחת לרגע על צלוחית מוכתמת בשיירי חומוס חומים ומיובשים שהייתה באמצע הכיור הלבן.

 ***

את הנסיעה הראשונה לחורשת קק"ל ערך ביום שני בצהריים. כלבתו השפנית ישבה על שטיח הפלסטיק הקוריאני של מכוניתו הקוריאנית ותחבה את אפה מתחת לזרם המזגן המקפיא. על מושב הנוסע, נחה ערימה צנועה או צנומה של עמודים מודפסים שכללה את:

1. העמוד הראשון של הסיפור שאינו סיפורו
2. מכתב הדחייה שאינו דחייתו
3. הוראות הגעה, בכתב ידו שלו ובעט שחור, לחורשה הקרובה לביתו.