סיכום השנה הדבילי של רון // כן, זה מה שזה

אוקיי, סיכומי שנה של השנה הנוצרית (טפו!!) שנגמרת ממש עוד מעט ומסמנת עידן של יום חדש, הלוא הוא השנה הנוצרית (פיכס!) שבאה אחר כך. ובגלל שהמעבר הדרמטי הזה מתרחש, וכתוצאה מפוסט נחמד של קרן אהרונסון איפהשהוא (לא ענייניכם) אז החלטתי לסכם גם אני, הבלוגר העצלן, המפוזר והלא–אינפורמטיבי ביותר במרחב היהודי, את שנת 2013 למותו של האיש ההוא במוזיקה הנוכרית שאני מזליף לתוך אוזניי המתיוונות.

אה, ודרך אגב. אלו לא אלבומים שכולם יצאו השנה, אבל כולם אלבומים שאו שגיליתי השנה או שחזרתי אליהם השנה הרבה.

והרי הוא הסיכום, ואתחיל במספר מאוד גבוה, ככה שתהיו במתח עד שתגללו למטה (מלשון גללים) ותגלו את התשובה הגדולה של השנה):

#560 Vallenfyre – The Fragile King

אני לא יודע אם זה עסק גאוני, אבל זה מעולה לשיפוץ בתים קטנים והרס שכונות.

#457 Regulator Watts – The Aesthetics of No Drag

פנינה מעידן Dischord הקדוש. פשוט לשמוע. יצא ב-1997.

#434 Eluvium – Nighmare Ending

יצא השנה טוב להכל – לארח חברים, לערב רומנטי עם האישה/איש, להתאבדות טקסית, ובעיקר בעיקר לכתיבת תזות. זו לא מוזיקת רקע, זה רקע (אני לא יודע מה זה אומר).

#399 Samael – Lux Mundi

חשבתי שמאז Passage לא יצא להם כלום טוב, אבל האלבום הזה מ-2011 הוא חתיכת תיקון טעות וסטירה לפנים שלי. לשמוע.

#306 The Body – Master We Perish

מוזיקה מוזרה, אולי. קצת יותר מדי צווחות, נגיד. מה זה הרעש הזה? נכון. אבל אני מניאק בן מניאק אם Wroship הוא לא השיר הכי טוב בעולם.

#305.9 Mouth of the Architect – Quietly

אלבום מ-2008, ולהקה שעושה כמעט את הבלתי אפשרי – גורמת לי לחשוב ש-Isis לא התפרקו ויש שלום עם סוריה. איטי, רועש, כמו מפולת של חצץ יפה.

#286 The Evens – The Odds

יצא שנה שעברה (2012). אם מישהו שם בחוץ מתגעגע לפוגאזי כמו שאני, אז זה הדבר הכי קרוב שתמצאו. איאן מק'איי (וזוגתו שתחיה), רק בלי הדיסטורשן. או הכעס (יש כעס פה, אחר). יפה, חזק ומוזר ויפה גם וחזק.

#215.3 Hum – You'd Prefer an Astronaut

אין שנה שאני לא שומע את האלבום הזה (1995) מאז שגיליתי אותו לפני משהו כמו שלוש–ארבע שנים. פעם אינדי או רוק או מי יודע מה היה נשמע ככה, ואני רוצה שפעם יהיה עכשיו.

#104 Cradle of Filth – Dusk and Her Embrace

אף אחד לא שומע את האלבום הזה מ-1997 אלא אם כן הוא היה בן 15-17 שהוא שמע אותו לראשונה. אף אחד. ותכלס, עם כל הלהקות שיש עכשיו בעולם והקיצוני של הקיצוני, אין ממש סיבה לשמוע אותו אז כנראה שזה הגיוני. אבל אם כן היית בגיל הזה, ואתה היום בן, נגיד, 32, אז כל פעם שתשים את זה באוטו תדרוס זקנה מרוב עונג. מדהים.

#58 The Drones – Wait Long By the River and the Bodies of Your Enemies Will Float By

התחלתי לשמוע אותם בגלל האלבום המעולה שלהם מהשנה הנוצרית הנוכחית, אבל זה באמת משהו אחר. יצא ב-2005, קסם של רגש, אנרגיה ודיסטורשן שהאוברדאייב שלו לא על 11 (!!) אפילו אולי על 6, אני לא בטוח. יפהפה.

#34 Slayer – South of Heaven

כן כן, לא שמעתי סלייר המון המון בחיי, ובעיקר מseason והלאה. אדם שעסוק כל יום בוויכוחים למה מגדת' יותר טובים ממטאליקה מפסיד דברים פה ושם וזה לצערי היה אחד מהם. אבל איזה אלבום, ואת האמת האמת, איזו להקה. מפעים.

#7 Death in June – Rose Clouds of Holocaust

אני לא יודע למה, אבל המוזיקה פה (אלבום מ-1994 אגב) גורמת לי לחשוב שאני צריך להתקשר לסבתא שלי בין כל שיר ולהתנצל שאני מחלל את זכר יקיריה שנספו בשואה. וזה לא רק השם, זה מרגיש כמו פולק שהמציא קצין אס אס בחופשה בפריז בזמן שחלם על להרוג הונגרים. אבל זה כל כך מהפנט (ותודה לרונן שארפ).

#4 Killer Mike – R.A.P. Music

יצא ב2012, אלבום ההיפ הופ הכי טוב מאז שאאוטקסט התחרפנו ומוס דף החליף שם והרוטס הפכו לדוד קריבושה של ג'ימי פאלון. יצירת מופת, לא פחות, והרבה בזכות ההפקה של אל. פי. הגאון.

#3 Kendtrick Lamar – Good Kid, M.A.A.D. City

לא היייתי שומע את זה אם לא עידו קונרד המלך לא היה כופה עליי. אז תודות חמות. אלבום ההיפ הופ הכי חשוב שיצא בשנות ה-2000. כן. אם יש לכם בעיה עם זה, אז אתם לא חכמים.

#1 Bathory – Under the Sign of the Black Mark

Darkthrone – A Blaze in the Northern Sky

שני אלבומים, הראשון יצא ב-1987 והשני ב– 1992 שעשו לי את 2013. החלק הכי טוב במויזקה שאני הכי אוהב לאחרונה הוא משהו כמו "אווירה" או "קצב" או "חזרתיות" ושני האלבומים האלו מספקים את שניהם בטונות. התחלתי לשמוע אחרי המלצה מתמר סינגר המוכשרת והנחמדה, ופשוט, כמו המטאפורה הלעוסה שאני חוזר עליה כל פעם, יש להם את אפקט הכוסברה. אם זה בא, אני ישר אומר "טעים!” ומגלה שזה טעים כי יש כוסברה. או באתורי. או דארקת'רון. טוב הבתנם. מעולה ומשובח.