לאבלוג // מי שעובר טסט ראשון הוא לא בן-אדם

בשלב הראשון על הסופר לבנות את הדמות (קראתי בראיונות עם סופרים מיוחדים שלדמות יש חיים משלה. “אני הולך אחריה" “רציתי סוף אחר, אבל זה לא הסוף שהדמות רצתה"). ככה.

הדמות שלי היא גבר אשכנזי בן 32, בן למשפחה מן המעמד הבינוני הגבוה, נשוי לאישה אשכנזייה מהמעמד הבינוני הגבוה והיא בערך בגילו. לדמות יש כלבה שדומה באופן מסויים לשפן סלע רגזן ומפונק. השניים רוצים ילד. בינתיים יש כלב. ואז משהו משונה קרה. אבל עוד חמישה רגעים.

הדמות שלי היא סופרת אבל לא עדיין כי בינתיים לא כתבה שום כלום (ממש). אבל היא רוצה. הדמות שלי מחכה, במובנים מסויימים, למוות.

לא בדיוק.

הדמות שלי מכירה מוות. לא מקרוב, תודה לאל ישתבח שמו, שהרי הדמות שלי חיה (אלא אם כן אחליט, במחווה שכמה מסופרינו הגדולים ביותר נטלו בה שימוש, לומר בסוף הספר או היצירה שהדמות שלי בעצם מתה. זה לא יהיה חכם לומר מה מצב העניינים בשלב זה של היצירה, אולם, מכיוון שאז יתבטל לו מרכיב חשוב שחוקרי ספרות בכירים קוראים לו "מתח" או "חרדה").

אולם מוות הוא בן בית, כך אפשר לומר, מבלי לחשוף את קווי העלילה העיקריים.

הוא (המוות, כמובן) שם בימי ההולדת, שם באזכרות הונגריות*, שם בלילה, יוצר פרצופים מכוערים מבגדים מקופלים בארון שנדמים כמו מסכות אלי שאול פרימיטיביים עשויים כמו פסיפס מחלקי דפוס חולצות כדורסל ובית ספר.

*כאן המקום לומר מה היא אזכרה הונגרית: חבורת אנשים בוגרים וגם ילדים עומדים מסביב לקבר יחסית פשוט ולאחד מהנוכחים יש צינור גומי ירוק שאיתו הוא שוטף את הקבר. בעת השטיפה, המשתתפים, בדרך כלל בני משפחה, צוחקים אחד על השני, צוחקים קצת על המת, ומתפלאים מתי כבר יצא משהו מהנכד הרזה מדי עם הנמשים. בסוף אחד המבוגרים יותר נשאר שניה אחרי כולם ומוחה דמעה. תוך 15 דקות (למרות שנודעו בספרות המקצועית אירועים שבהם ארכה ההמתנה גם 20 דקות) יש עוגה ותה ואולי קפה למי שרוצה בבית לא רחוק מהקבר. ע"ע: מות הונגרי. (מקור: מילון אבן-שושן, שנת 1945).

הדמות שירתה שרות צבאי מלא בחיל קרבי (יחסית) וחשה כי למרות שהמבנה ההיררכי הנוקשה של הצבא מחץ את ראשה של הדמות לתוך רצפת בטון מדומיינת (וגם כזו שהיא אמיתית), ולמרות שסבל רגעים של פחד בהם הבן-דוד מוות נראה כבר יושב בכיסא לידו בחדר האוכל (מקרים שייתכן ואף ייתכן שלא גרמו למותה של הדמות) נוגס לו בפרוסת הלחם השחור, שהשירות בנה לאיטו תחושת גבריות בסיסית שלדמות הראשית לעולם לא הייתה.

הדמות תמיד הייתה גבר, כאן המקום לומר, אולם לא תמיד חשה שהיא ממלאת את תפקידה כגבר על הצד הטוב ביותר. לשם כך עסקה היא במחקר חובק חיים שכלל: (למרות שנקודותיים, לפחות תחבירית, מצביעים בדרך כלל על רשימה, אמנה כאן רק מרכיב אחד) התבוננות.

הדמות אוהבת ללמוד ולומדת בקלות ולפיכך החליטה שעליה ללמוד איך להיות גבר. הצבא היה מקום טוב לביצוע מחקר שכזה. אולם, כפי שקורה גם למיטב חוקרינו במעבדותיהם השונות ברחבי ארץ הקודש, הלא היא איפה שאנחנו, התבלבלה לעיתים הדמות עם מושא מחקרה ודימתה לעצמה דמות גברית, וזאת בעיקר לאחר ביצוע תיקונים ראויים בעזרת פטישים כבדים בעלי משקל של חמישה קילוגרם וגם לאחר הריגה של גברים אחרים (אם כי זוהי סוגיה מעט יותר מורכבת**).

** מורכבת כי ההרג הוא גברי ולא-גברי בכלל בעת ובעונה אחת. אולי כמו "התניית אהבהבים”, כפי שסופר אחד כתב ביומנו שהתפרסם לאחרונה בכתב עת נחשב למחצה.

אם כן, גבריותה של הדמות, משונה ככל שלא תהיה, הייתה במקומה וגם נישואיה (לאותה העלמה האשכנזיה שהוזכרה בעמוד הקודם, אם קוראים אתם דבר מה זה בעזרת מכשיר האינטרנט, אז תגללו למעלה עד שתראו את האישה שעליה מדובר כעת) היו שילוב של עובדה ומחקר. ובדומה לגבריות אותה למדה הדמות עוד בטרם נישואיה, למדה הדמות שמחקר קפדני אודות נישואין מגלה עובדה אחת מרתקת שאותה אגלה בסוף היצירה.

אם כך, עלה בידה של הדמות יום אחד לצאת את מיטתה אל הרחוב הרחב שהיה ריק מאדם רגע אחד ולפתע בין רגע מלא עד מחנק באנשים מצורות שונות, ואז שוב ריק מאדם, כמו לב שמתמלא ומתרוקן כל כמה שניות.

יש לומר שהדמות, בנוסף להיותה אשכנזית עד מאוד (מכל כיוון שרק אפשר, גם מלמעלה, ברוך השם) הייתה לבנה עד מאוד. ודבר משונה קר (זה הזמן לחשוף את הדבר המוזר, כך אני מבין מהמדריך המומלץ "כיצד לכתוב ספר בצורה טובה מאוד" מאת מישהו בעל שם מעוברת).

בהליכתו כך ברחוב הפועם הפך לאיטו עורה הצח כשנהב של אותה הדמות לחום. ניתן לקרוא לאלמנט התהליכי הזה השתזפות, ואולי אם אכן לסופר הנוכחי היה אורח רוח דיו הוא היה מפרט בצורה כמעט שירית את התהליך האיטי של הפיכת העור הלבן לחום, תוך מניית הגוונים ומיני תתי-הגוונים שיעבור בדרך. אולם הסופר הנוכחי, כפי שכבר הוסבר, אינו סופר כלל וכלל.

ובכן, הדמות, שהלכה והשחירה תחת המעמסה המוזרה של השמש הים-תיכונית, חזרה לה לביתה וגילתה שבית אחר הוא. כלומר, אותו הבית, אולם מעט אחר. במקום צאלון או מכנף נאה שתול היה דקל שם, או עץ תמר (הערת המתרגם: “לבדוק אם בכלל יש הבדל").

עלה הוא לדירתו ושם התנגן מתיבת המוזיקה שיר משונה, שיר כשמו השתזף גם הוא תחת השמש הקופחת כך שנשאר כפי שהיה (במקרה הזה רוק כבד ניסיוני משוודיה, שהרי זוהי הסוגה המוזיקלית האהובה על דמותנו המשחירה) אך חום יותר, שזוף יותר. אם הייתה הדמות מוזיקולוגית, הייתה טוענת שישנם סימני זליגה לסולמות אוריינאטליים, ואף מוסיפה מילים כגון "מקאם", אך הדמות אינה מוזיקולוגית.

הדמות היא דבר אחר.

מיותר לומר בשלב זה שגם אשת חייה של אותה הדמות הפכה חומה עם השינוי המוזר, ואף עטתה על ראשה דבר שנראה כשילוב בין הצעיף המנצנץ שקנו השניים באחד מביקוריהם במערב אירופה המערבית לבין מטפחת הראש האדומה שמצויירת על ראשה של האיכרית ההונגרייה בתמונה בסלון בבית הוריו, בין ערימות שחת זהובות ותחת שמיים אנטישמיים.

למרות שכל זה קרה באופן מהיר במיוחד עבור הקורא הסובל של שורות אלו, שינוי זה (כולל הדקל או שמא עץ התמר שנתווסף לגינת הבניין) נראה היה טבעי עבור הדמות וכל מי שהכיר את הדמות במסגרת היצירה, כולל בן הדוד המוות שנראה אף הוא מעט כהה. יותר.

וכך חיו הם את חייהם. את הפפריקה בכרוב הממולא החליף הסומאק, בתחילה בטעות, מכיוון שדומים השניים במידה מסויימת וידה של אשתו של הדמות הייתה קלה על התבלינים מכיוון שהתרגשה מכך שהיא מכינה לבעלה היקר בפעם הראשונה את המנה שסבתו האהובה שמתה לפני מאות שנים הייתה מכינה לו, אולם הטעות הפכה למציאות וכך כמו החיים ככה.

וחיו הם כך חיים חומים למדי.

עד שיום אחד התדפקו אנשים חמושים על דלתם הרעועה (ניתן היה לשמוע את קני הרובים מתקתקים בגמלוניות על הדלת). קמה הדמות הגברית למחצה בחשש שמא יהיה עליה להפגין את גבריותה ושאלה לפשר הדפיקה. קול מתכתי מן העבר השני בבירש בנימוס אם יוכלו במטוטא להתייצב בנמל הקרוב לביתם עוד בבוקר הבא.

הדמות הראשית של יצירתנו הנשגבת, כמובן, הסכימה. הוציאו הזוג את תיקי הבד שהכינו מבעוד מועד לקראת אותו מהלך, ובזווית העין השחומה למחצה של האישה נצנצה לה דמעה שמקורה היה בתחושה של עצב.

גם הדמות הראשית עצובה הייתה, אך שנים של למידה מאומצת לימדוה שזוהי אינה העת לבכות את מר גורלה, ושעת כזו ייתכן שלעולם לא תגיע. היא רק שלחה יד לשיערה החצי-רך של האישה הנמוכה ממנה באמה ולא אמרה דבר. הדמות חשה כאב, אך גם גאווה על מילוי הציווי המגדרי שלה.

נשאו השניים באיטיות את תיקיהם וכלבתם השחורה לחלוטין ושמו פעמיהם לנמל הקרוב לביתם שם המתינה ספינה רחבה עד מאוד מלאה באנשים חומים למחצה וילדיהם האהובים.

בהביטם באדמה הקדושה ההולכת ומתרחקת מהם תחת גלי הים, חיבקו הזוג זה את זה. האישה מוללה את אצבעותיה כמו מגרשת אבק, לא מבחינה אם של פפריקה, או סומאק.