ארבעה שירים לשבוע לא כ"כ חדש // מחלת ארכיב

חלק א – קשקושי שכל

פלייליסט (שיהיה בזמן שקוראים)

הייתי בהופעה של Phish ב-2003 באינדיאנה, וזו הייתה אחת מהחוויות המהנות בצורה טהורה וחסרת כתמים בחיי. היו שם סמים, מוזיקה, אוכל, אווירה, סטיקלייטים מעופפים, אשכרה חגיגה לחושים (אני יודע שאני נשמע כמו קרין גורן, אבל שיהיה). ולמה זה מעניין? זה מעניין בגלל ארכיבים.

2003 זה כלום במושגי זמן, זה כולה 11 שנים. לפני 11 שנים היו מכוניות, פלאפונים, אינטרנט, אימייל, טלוויזיה. רוב הדברים שיש היום. אבל מה שלא היה, זה פייסבוק, יוטיוב וסט ליסטים ב-Last FM. ואני חושב על זה, אני כל הזמן חושב על זה, שתקופות שלמות מהאנושות פשוט נעלמו. נעלמו כי הן נקברו בחול, נקברו כי הן כתבו על לוחות אבן שנשברו, על ניירות שנשרפו, על פפירוס שהתפוררו.

אבל העניין הוא, ככה נראה לי פתאום, שההעלמות היא לא תהליך פסיבי – תרבות שנשאר ממנה מעט כי אמצעי השימור שלהם לא היו נהדרים – אלא תהליך אקטיבי. שבעצם יצירת אמצעי שימור חדשים אנחנו יוצרים ציפיות שימור חדשות, וכשאלו לא נענות אזי אנחנו – אלו שיצרו את אמצעי השימור החדשים ומצפים לראות שימור ברמה/צורה דומים גם מהעבר – מדמיינים את העבר הזה נעלם. לא כי הוא נעלם באמת, אלא היא נעלם מעינינו (אני מניח שיש מצב, נגיד שכפר שבנוי על כפר קדום יותר, וקדום יותר, יודע שהכפר הקדום הזה שם, גם מבלי לחפור אותו החוצה ולקטלג אותו).

ומה שהולך לאיבוד היא לא ההבנה שהייתה תרבות כזו, איזו ג'סטה גסה של "כן, יש את הפרמידות" או "כן נשארו המכתבים" אלא היכולת להרגיש את מה שנעלם. את איך אנשים היו מדברים אחד עם השני, איך היו רבים אחד עם השני, ומה אישה הייתה אומרת לבעלה בשולחן ארוחת האוכל. בקיצור, הדברים היפים ביותר שיש.

המצאת הדפוס, בעצם, העלימה את התרבויות ללא הדפוס. המצאת האימייל העלימה או מעלימה תרבויות ללא אימייל. והנה אני יושב לי אחר כולה 11 שנים וחושב ש-2003 זה מעבר להרי החושך, איזה זמן ללא ארכיב וללא תיעוד, כי אין יוטיובים, פייסבקים, תמונות והערות טוויטר על ההופעה ההיא. איזה מוזר העולם הזה באמא שלי.

חלק ב – קשקושי מוזיקה

אני אוהב סרטים דוקומנטריים על מוזיקה, אם בהקשר להערה הקודמת שלי או לא. כי הם, כשהם טובים, מגלים דברים חדשים על להקות/מוזיקה שאני אוהב וחושפים קצת, שוב, אם הם טובים, את הצמחייה שמסביב ולא רק את המיסטיקה (אם כי הם פעמים רבות רק מגבירים את המיסטיק).

אבל עוד סיבה טובה לאהוב סרטים שכאלה היא שאני קצת נחשף לשחקנים הקצת פחות ידועים, אלו שהיו חלק מסצנה אבל נעלמו. בזיכרון שלנו נשארו רק האנדרטאות המרשימות (הפרמידות של כל תנועה, אפשר להגיד) אבל חתיכות הקלף שהן הגניזה של קהיר נעלמו. אני יודע שכל זה קצת זרם תודעה, אבל אף אחד לא קורא את זה אז שיהיה.

ראיתי שני סרטים כאלו השבוע, ושניהם על אלבומים. אחד על Scum, אלבום המופת של Napalm Death, שהיה סרט די גרוע. והשני הסרט החדש על Spiderland האלמותי של Slint האלמותיים גם הם. אז מעבר לזה שאני ממליץ לכל אדם לשמוע את שני האלבומים הללו, אני גם מוסיף פה כמה וכמה להקות/הרכבים שנחשפתי אליהם בזכות הסרטים הנ"ל.

שם: Bastro

מאיפה: וושינגטון די.סי.

אלבום: Diablo Guapo

שנה: 1989

בכמה מילים: להקת פוסט–הרדקור עם שורשים חזק בשני מוקדי פוסט–שקרכלשהו מעוררי השראה ונהדרים – וושינגטון של דיסקורד ושות' (אם כי בסטרו לא היו חתומים אצל מר מקריי) ולואיוויל של Squirrel Bait ו, באופן לא ישיר, Slint. אם לפחות שתי מילים במשפט הזה קסמו לכם, אין סיבה בעולם שלא תעופו על הדיסקוגרפיה הקצרצרה של הלהקה הזו.

שם: The For Carnation

מאיפה: לואיוויל, קנטקי

אלבום: The For Carnation

שנה: 2000

בכמה מילים: בריאן מקמהן, חלק חשוב ואהוב עליי מאוד בכל סאגת סלינט (אהוב, כי הוא נראה ומדבר כמו רואה חשבון, ואנשים כאלו אני אוהב), הקים את ההרכב הזה כדי להמשיך לעשות מוזיקה בלי להתחרפן. החלקים הרציונליים, היפים, והישירים בסלינט. זה אומר די הרבה.

שם: Amebix

מאיפה: דבון, אנגליה

אלבום: Monolith

שנה: 1987

בכמה מילים: להקה שהיא סוג של חולייה חסרה בין הפאנק/הארדקור האנגלי לבין א) ההארדקור היותר מטאלי של סוף שנות השמונים ו–ב) הקראסט/פאנק/בלאק/ת'ראש שחווה סוג של התעוררות בימינו. מלודי, קשוח, בעיקר מאוד מאוד, לפחות בעיניי, מקורי.

שם: Extreme Noise Terror

מאיפה: איפסוויץ', אנגליה

אלבום: A Holocaust in Your Head

שנה: 1989

בכמה מילים: הקשר הקראסטי/בלאקי/דת', הקשר שמוביל אח"כ ללהקות כמו נייפלם דת' (נחשו באיזה סרט שמעתי עליהם) חזק וברור הרבה יותר פה. כמו טיל לבניין מאוכלס בנורווגים שמתאמנים על גיטרה.