זו לא ביקורת הופעה, כי אין לי את הכלים לבקר את ההופעה הזו, או: צלול כמו מוחו של צלף

משהו כמו שמונה שנים כבר יש לי משהו מסתובב בראש שאני לא בדיוק מצליח לשחרר. יש שיאמרו שאני מצליח לשחרר אותו דרך הלימודים שלי, דרך עבודת דוקטורט שכול כולה מוקדשת לחיילים שכותבים על מלחמה, ולחשוב על איך הכתיבה הזו מאפשרת להם חיים חדשים. עקומים לגמרי, אבל חדשים. עקומים, אבל חיים.

אבל זו לא תהיה האמת, אלא רק הצגה של המחקר שלי. האמת היא שהדבר הזה שמתסובב לי בראש לא יצא ולא ייצא, ושזו בעיה. וזו אותה בעיה, אותה אחת ממש, שעולה ומתפרצת כשאני יושב לכתוב על ההופעה של Farthest South (יאיר יונה – בס, ברי ברקו –גיטרה, יאיר עציוני – תכנות וקלידים) יחד עם המשורר רון דהן. הם השיקו בהופעה אלבום בשם ״נעורים״ שנכתב עקב אסופת השירים של דהן על מלחמת לבנון השנייה.

תקנו את האלבום פה, כי ככה אמרתי.

לא באמת על מלחמת לבנון השנייה. גם על מלחמת לבנון השנייה. על לחזור הביתה ממשהו שלא ממש חוזרים ממנו הביתה אף פעם.

או משהו כזה.

ואני אתחיל את השיחה שאני לא יכול לנהל על ההופעה שאני לא יכול לבקר במשהו שכנראה לא עושים בהתחלות של דברים כאלה: אם יש עוד הופעות כאלו, ואתם בריאים לפחות למחצה בזמן שזה קורה, ואתם לא הולכים לזה, אתם מטומטמים אפילו יותר ממני.

יונה, ברקו עציוני ודהן הם שילוב. לא יודע איזה, אבל שילוב. לפעמים, עם מקצבים אלימים של בס נוראי, עם תופים מלאכותיים, עם גיטרות מורטות, הם המלחמה של דהן. הם משהו אלים שהוא לא רוצה להיות בו. לפעמים, הם השקט שמאפשר לו לדבר, הם מי השפיר, כמו שדהן אומר בשלב מסויים באחד משיריו, שנותנים לו ככה לצוף עד למיקרופון.

דהן מדבר על סוף של משהו, על סוף של נעורים, על משהו שאין לו חזרה, אבל נראה שיש רגעים שבהם כל הבלאגן הפוסט–משזהלאיהיה ש-Farthest Sotuh מעוללים סביבו, שהם הופכים את האוויר סביבו למשהו שאפשר לחיות איתו. אפילו אם זו רק דקה, או רגע, אבל זה משהו.

ומהפה של דהן, שיורק לפעמים אש, צרורות של פחיות פפסי מתפוצצות ממכונת משקאות, ולפעמים שקט רך של אהבה והשתנות ביער, המילים עוברות מהודו של סמים, מלבנון של מוות, לגרמניה של סמים (או אולי זו אוסטריה), ליפן של סרטי סמוראים ופריחות דובדבן.

ֿ״תראו אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל אין לי דרך אחרת להעביר את זה.״ זה מה שהוא אמר.

וכלום פה לא הגיוני לי כי הוא הגיוני לי, וסה״כ עברו חמש דקות מאז שרצתי החוצה מבלי לומר תודה לאף אחד, קניתי את האלבום וטסתי הביתה. היו עבודות בכביש אז קצת התעכבתי, אבל הגעתי. אני חושב.

אבל מה שהגיוני לי הוא רון דהן. עומד ככה, יורק את החיים שלו ומחזיק לא במה, לא קהל, לא שולחנות ולא שליש טובורג מעפן. הוא מחזיק את עצמו ואותי (למרות שהוא לא יודע את זה, ולא צריך להרגיש את האחריות שאולי באה עם זה). הוא נולד לעשות את מה שהוא עשה בשעה ומשהו הזאת, זה ברור. ברור מספיק.

יש לומר ולהוסיף שגם הייתה לי הזכות לשבת עם אביו של רון באותו השולחן. ישבתי לבד כי באתי לבד וזה נראה היה שאביו וזוגתו מחפשים איפה לשבת אז הצעתי להם, והם הסכימו בחיוך.

אני לא יודע מה זה להיות אבא ברגעים כאלה. אני לא יודע. אני ידוע שעוד כמה ימים אבי יישב בהרצאה שלי שמדברת בעצם גם עליו, וגם את זה אני לא יודע. אני רק יודע שהם דאגו לו, אביו וזוגתו, למה שאב יכול לדאוג לו. שיהיה לו מים. שיהיו לו בקבוקי מים מינרלים בדרך שלו. שאביו מסתכל על בנו עושה מסע מפרך בין הר בהודו להר בדרום לבנון, מקלל ובועט ויורק ומקווה ואוהב. ושאביו דאג שיהיה לו מים.

אין הופעות כאלו, או אירועים כאלו, בעיקר בזמן וחיים שבהם המילה הזו היא גם תזכורת ליומולדת של מישהו בפייסבוק וגם הסופרנובה שנפלה לי על הראש בתיאטרון תמונע. רק צריך שזה יקרה, ויקרה יותר. לא יודע אם זה יעזור, או אם זה טוב למשהו, אבל אני לא רואה סיבה אחרת לצאת מהבית.

ֿ״תראו אני יודע שאני חוזר על עצמי, אבל אין לי דרך אחרת להעביר את זה״.