אלבומים ששווים מדף // Reagan Youth – A Collection of Pop Classics

זמן רב עבר מאז שחפרתי לאחרונה על אלבום ששינה/משנה את חיי במסגרת ״אלבומים ששווים מדף״. למי שלא יודע/לא אכפת לו למה קוראים למדור ככה התשובה די פשוטה: אלבום שאם אני מחטט לך בדיסקים ומוצא אותו, מבחינתי כל המדף שהיה לפני פשוט מתאדה. אלבום שמתעלה מעל כל אלבום אחר, מבחינתי כמובן, ושנותן לי אור וחיים גם כשאין כאלה.

את האלבום הזה, שהוא בעצם אוסף, אבל נגיע לזה, הכרתי לא כשהייתי בן 15, כמו בחלק מהאלבומים שכתבתי עליהם, אלא די לאחרונה באופו יחסי. וכמו האלבומים האחרים שעפתי עליהם, גם הוא, וזאת למרות הפז״ם הקצר שיש לי איתו, מרומם את הנפש ואת הרוח בדיוק בגלל שהוא א) לא מוצר גמור אלא מתח לא נגמר בין קטבים ב) מקדים את זמנו, ממציא את עצמו, אין כמוהו ג) מהנה עד שרוצים לבכות.

אז, למה אוסף? שאלה קשה, אבל במסגרת ההקשר ההארדקורי לי אחת שקשה לענות עליה. RY, קצת כמו Minor Threat היא להקה עם חיים יחסית קצרים, אלבום אחד שאשכרה יצא בזמן שהם הסכימו להסתכל אחד על השני, ועוד כל מיני שבבים שיצאו אחרי שהם הבינו שאין יותר טעם ויאללה בוא נקליט משהו ונלך הביתה (ונתאבד וכלמיני כאלה, אבל זה כבר פחות לעכשיו).

אז A Collection of Pop Classics, בדומה ל-Discography של Minor Threat, הוא אלבום שהוא אסופת כל השבבים האלה למקום אחד. יש את האלבום הראשון, Youth Anthems for the New Order, שיצא ב-1984, את שאר השירים שהתווספו אליו אח״כ כשהוא יצא בתור Vol.1, ואת Vol. 2 לקראת סוף שנות השמונים ותחילת התשעים.

ולמה אני כותב עליו? בקצרה, כי אני חושב, די ברצינות, שמדובר באחד האלבומים (אסופות) הכי טובות של מוזיקה שאי פעם יצאו תחת ידיים אנושיות, כי הוא שילוב של כאב, אירוניה, אלימות, אינטליגנציה, כישרון, ואמת שמעטים כמוהו בעולם ומעטים יהיו. למה?

#1 כי הוא יכול להיות במקרים מעטים להפתיע, הארדקור ישיר, כוחני ומשכנע, כמו בחלק מהשירים שיצאו במקור באלבום הראשו אבל גם, פחות, בשני, דוגמת Reagan Yotuh או Acid Rain.

#2 כי הוא יכול להיות אשכרה אלבום רוק. כן, רוק. כמו שעושים, במקרים מאוד נדירים, היום או בשנות התשעים או בכלל. רוק, כמו ב No Class, שנשמע כמו שיר של המיספיטס, ואני מתכוון לזה כמחמאה ענקית, או Are You Happy.

#3 כי הוא פוסט–הרדקור בזמן שהוא הרדקור (שאגב, זו תכונה של כל אלבומי ההרדקור האלמותיים, נגיד Bad Brains, Minor Threat, Flipper, מה שאומר שמי שלוקח את הקטגוריה הזו ברצינות מדי כנראה פספס משהו די חשוב על לא להיות רציני/טמבל מדי) כמו ב-New Aryans או Anytown.

#4 כי הוא פאזזזזזזזייי כמו איזה אלבום נסתר של Kyuss כמו ב-USA או I Hate Hate, או אפילו חוזה קצת מהרגישות שתגיע לפוסט–הרדקור אח״כ וגם קצת למטאל (יש בפתיחה של It's a Beautiful Day קטע שממש מזכיר את הפתיח של This Love של פנטרה, ובכלל מדובר בשיר גאוני שהוא אפוס רחב יריעה של גאונות בפחות מארבע דקות).  ב-Heavy Metal Shuffle הוא גם אשכרה מטאל. יותר טוב מרוב המטאל שאני שמעתי.

#5 כי יש רגעים שהוא אשכרה אלבום סבנטיז הזוי ומעולה, כמו ב-Jesus Was a Communist או Queen Babylon השאפתני עד זעזוע מוח.

#6 ובעיקר: כי יש בו רגעים, בעיקר מהקטעים שהיו אמורים מתישהו לצאת כאלבום שני וסתם יצאו כ-Vol. 2, שהם לא פחות מפסגת הרוק הידוע לאדם. קטעים שלוקחים את כל מה שאמרתי ומדביקים הכל ביחד וע״י כך יוצרים ז׳אנר חדש לגמרי, שלא רק שלא היה אז גם אין כמוהו היום.

יש את זה ב-What the Neighbors Thin הגאוני, ב-Get the Roller Out, ב-Miss Teen America המדהים, אבל גולת הכותרת ללא ספק היא One Holy Bible: מתחיל כמו שיר מוקדם של פוגזי או Hum או משהו כזה, ממשיך לטלוויז׳ן לגמרי עם תופים שמתעקשים להיות משהו הרבה יותר כועס. כמו חם וקר באותו הזמן. מדהים. יורד לשפל של רוק ומתפרץ באזור שלוש דקות ארבעים לשפריץ של סבנטיז, סולו מאונן ובס מטרטר שנכנס חזרה לשילוב סבנטיז–טלוויזין–פוגזי מערער מוחות. אולי הדקת מוזיקה מהמדהימות שיש אי פעם.

וכל זאת מבלי לדבר על האתוס האנרכיסטי, סופר–פוליטי של האלבום, שעשוי בצורה כזו שזה אף פעם לא באמת מרגיש טרחני או דרשני, אלא כועס ולעיתים קרובות גם מצחיק ואירוני.

אלבום חובה אם יש לכם אזניים.