הכי טוב ב-2014 // פוסט סיכום שנה מרהיב שבו הכותב עף על עצמו ועל הבחירות שלו ועושה לכם סדר בראש עם רשימה היררכית מאוד מסודרת
וואו 2014, וואו. בוא נתחיל שזה הזוי שאנחנו חיים בעתיד ועכשיו 2014 והכל, אוקיי, אפשר להתחיל בזה. אבל מעבר לזה שעכשיו העתיד, אני מזדקן, יש לי ילדה עכשיו, ותכף אני מתחיל להיות אדם עם מקצוע ואחריות וחרדות פרנסה גדולות יותר אפילו מאלו שהיו לי עד כה.
אז החלטתי ברוח התקופה, ורק כמה ימים לפני שחוגגים את הולדתו של האיש ההוא שיום הולדתו הוא בעצם שריד של חג אירופי פאגאני (אלוהים, איפה שמים את האל״ף במילה הפאגאנית הזו?) לדפוק פוסט מלא פאתוס ופלייליסטים שמונה את אלבומי השנה שלי. יש שיאמרו שאלו האלבומים היחידים ששמעתי השנה, וזה לא ממש קטע לעשות רשימה כזו, ולאנשים האלו אני אומר: תמותו. גם ככה אני מתמודד עם האשמה של לכתוב פוסט במקום לעבוד אז תנוחו וצאו לי מהראש.
להלן הפלייליסט והרשימה המאוד מקצועית:
פלייליסט:
קטגוריה: האלבום שהתיך את עצמו לעצמות שלי ב-2014
אמן: Sun Kil Moon
אלבום: Benji
בכמה מילים: כן, תפסתם אותי. אני לא עושה רשימה כרונולוגית! פוסט–מודרניזם, מאדרפקרז!!! אלבום שהפך, כמו שהכותרת התמציתית של הקטגוריה מראה, לחלק מהחיים שלי, חלק מההיסטוריה שלי, וחלק ממי שאני. אלבום שהפך למקום וזמן בחיי, וזה לא קורה הרבה, חברים. מוות, התבגרות, בית, משפחה, ועוד פעם מוות. אחלה. אה, וגם כתבתי על ההופעה שלו כאן.
קטגוריה: האלבום שגרם לי להרגיש בן 16 ב-2014
אמן: At the Gates
אלבום: At War With Reality
בכמה מילים: כמו שאני אומר ושוב אומר, תמיד היה לי חור חלקי בהשכלה בהקשר של מטאל אירופי ועדיין יש כזה. וכן, Slaughter of the Soul זה ה–אלבום דת׳ שבדי, ואוי ואבוי שלא חולה עליו (עדיין). אבל הקאמבק של החברים האלה הוא בקלות בקלות מכת דת׳ כמו שפעם היו עושים ושגורם לי להרגיש כמו ילד. אין כמו מוזיקה שגורמת לך להרגיש כמו ילד. חוצמזה שזה בטוח השם הכי טוב לאלבום השנה, בלי תחרות בכלל.
קטגוריה: אלבום ההיפ הופ הכי טוב השנה חוץ מעוד אלבום אחד אולי ב-2014
אמן: Madlib and Freddie Gibbs
אלבום: Piñata
בכמה מילים: היפ הופ במידה מסויימת היא סוגה מוזיקלית שנשענת, עדיין וכנראה לתמיד, על אותנטיות. כן, יש היפ הופ של בקבוקי שמפניה ובחורות, ואני לא ממש ממש מת עליו, אבל גם הוא מבטא סוג של אותנטית, הסוג שאומר ״אם אתם גדלתם בחרא שאני גדלתי בו גם אתם הייתם מחבקים בקבוק שמפנייה עכשיו״. לגיטימי. אבל השילוב, כמו בכל מקום, בין שכל לאותנטיות או לאשליה של אותנטיות הוא קשה עד מאוד. שני אלבומים קופצים לי לראש בקטע הזה, וזה Illmatic ו-Aquemini. ואני לא אומר שהאלבום החדש של מאדליב ופרדי גיבס הוא בליגה הזו, הוא כנראה ממש לא, אבל גם יולסס של ג׳יימס ג׳ויס הוא לא בליגה של התנ״כ, והלך לו לגמרי לא רע. אלבום חובה.
קטגוריה: האלבום שגרם לי לחלום מהחלון כדי לברוח ממי שאני ב-2014
אמן: Sunwølf
אלבום: Beholden to Nothing and No One
בכמה מילים: אולי הקטגוריה היוקרתית ביותר ברשימה הזו, אבל לא עד הסוף (חי חי, עבדתי עליכם). אלבום כפול שהוא היפנוזת פוסט–רוק–מטאל–שקרכלשהוא מופתית מצמד אנגלי מוכשר עד כאב שכנראה לא יודע מי הוא ומה הוא ומה הם עושים, שזה הדבר בדיוק שהופך את האלבום הזה לכ״כ יפה ונדיר.
קטגוריה: האלבום שהמיס לי את המוח והשאיר רק שלולית בצורה של 2014
אמן: Artificial Brain
אלבום: Labyrinth Constellation
בכמה מילים: יש מצב שהקטגוריה הזו שייכת בכלל לאלבום האחרון של Morbus Chron, שממיס לי את המוח עדיין וכנראה שצריך לכתוב משהו על האחרון של Origin, אבל האלבום הזה של AB גם המיס את המוח שלי וגם גרם לי להפסיק לפחד והלהתחיל לאהוב דת׳ מטאל גראולינג טכני סופר–אגו סופר–אובססיבי. פשוט כל אלו, עם הרבה נשמה. נשמה נורא שחורה וזה, אבל עדיין.
קטגוריה: אלבום ההיפ הופ השני, זה שכולם אהבו וזה בסדר למרות שאני שונא שכולם אוהבים אותו ב-2014
אמן: Run the Jewels
אלבום: Run the Jewels 2
בכמה מילים: יש משהו סופר מעצבן בעבודה -RTJ ככ מצליחים והמשהו הזה הוא איזו תחושה מציקה שההרכב הזה הוא קצת כמו חוג תנ״כ של רות קלדרון – המוצר המעובד והמנוכר שכול מי שלא באמת מחובר בחייו לדבר עצמו יכול להרשות לעצמו לאהוב כתחביב שטחי. ובמידה מסויימת, אני חושב שאני צודק. זה ״ה״ אלבום היפ הופ ללבנים שאוהבים היפ הופ, כמוני. וככזה הוא מספק את כל הסחורה שיש, והוא אלבום כיפי וגאוני ואחלה. אבל R.AP. Music עדיין גדול עליו בשתי מידות. ושוב, זו מחמאה אדירה, כנראה.
קטגוריה: אלבום שמרגיש כמו אלבום השנה אבל הוא לא ממש 2014
אמן: Triptykon
אלבום: Melana Chasmata
בכמה מילים: כאילו, אם הייתי רק בקטע של מוזיקה טובה, רגשית, מורכבת, אבל ממש לא מדי, ואווירתית אז תכלס הייתי שומע רק את האלבום הזה בריפיט. יצירת מופת, אולי היצירת מופת במטאל הלא–שקרכלשהוא של השנה, וזה כנראה הישג בפני עצמו – שיש עוד מטאל לא–שקרכלשהוא ושהוא מדהים.
קטגוריה: האלבום שחשבתי שיהיה ממש גבוה אצלי בסוף השנה ובסוף ככה בסדר ב-2014
אמן: Agalloch
אלבום: The Serpent and the Sphere
בכמה מילים: בסדר. אולי הבעיה היא הציפיות שבאות עם כל אלבום של הלהקה הגאונית ומשנת היקומים הזו, אבל ככזה הוא ממש בסדר. נחמד כשעולה שיר שלו (במיוחד Celestial Effigy), אבל אם לא עולה שיר אז לא נורא נורא מתגעגעים.
קטגוריה: אלבום ההיפ הופ שהכי נהניתי בזמן שהוא עלה אצלי בשאפל אבל עד פעם לא שמעתי אותי מההתחלה לסוף ב-2014
אמן: Cunninlynguists
אלבום: Strange Journey Volume 3
בכמה מילים: ממש ככה. שירים חכמים, מופקים מעולה, זורמים, חזקים, יפים, ויש מצב שמתחבא פה אלבום די מופתי, אבל לא היה לי כוח לבדוק. אני מניח שזה אומר דרשני וכו׳, אבל אולי לא. שיתופי פעולה טובים וטובים עם חלק מהאמ סיים הכי טובים שיש עכשיו במחתרת היחסית לא מחתרתית של ההיפ הופ.
קטגוריה: פרס ע״ש וארג ויקרנס, 2014
אמן: Sivyj Yar
אלבום: From the Dead Villages' Darkness
בכמה מילים: להקת בלאק–מטאל של איש אחד שבאה מרוסיה ונשמעת ממש ככה – מרוסיה. התוודעתי לפיסת הביזאר המהממת הזו דרך בלוג המטאל המעולה של Stereogum ובינתיים שמעתי את החדש וחרשתי על האלבום של המר בחור מ-2011. אווירה, יצירתיות, ושחור משחור. קצת ניחוח כוסברה דמוי-Summoning מדי פעם, שזו בעיני מחמאה מטורפת.
קטגוריה: אלבום לרקוד בבית איתו עם הבת שלך בזמן שאתה מאושר שאתה בחיים, למרות שאתה באמת באמת אוהב רק כמה שירים ב-2014
אמן: Iggy Azalia
אלבום: The New Classic
בכמה מילים: כן כן, כאחרוני ההיפסטרים אני, אבל מה לעשות שהבחורה הזו אש אש אש. מוקד של שיח שאמור להיות מרתק על גניבת התרבות האפרו–אמריקאית ע״י בלונדינית רזה ואוסטרלית, ובאמת הוא שיח פטריאכלי דוחה שמוחה את האיש שעומד מאחוריי האישה והאגדה, הלא הוא TI, מכל אחריות. מגעיל. ובלי שום קשר, יום בלי Fancy או Work הוא חרא יום.
****
תוספות מאוחרות כי גם אני בן אדם ויאללה תרגיעו:
קטגוריה: האלבום לא–מטאל הכי טוב למטליסטים והמטאל הכי טוב ללא–מטאליסטים ב-2014
אמן: Have a Nice Life
אלבום: The Unnatural World
בכמה מילים: רעששש קדוש ונהדר, שהתחבר למוח שלי בדיוק איפה שהאונה של פוגאזי נגמרת ומתחילה האונה של דארקת׳רון, לא רחוק מאיפה שהבן דוד של Locrian עשה צבא. אלבום פוסט–שקרכלשהוא, שהוא לפני הכל פוסט–פאנק איכשהוא, ויפה בכל מקרה.
קטגוריה: אלבום של מישהו לא יציב, שלא תמיד הוציא אלבומים טובים אחרי אחד גאוני ועכשיו נו בסדר זה מה יש ב-2014
אמן: Pharoahe Monch
אלבום: PTSD
בכמה מילים: מר מונץ׳ חולה וחלה תמיד באותה מחלה של עוד שניים מבני דורו הגאוניים כמוהו, אבל אחרת: מוס דף וטאליב קוואלי. המחלה, בגדול, היא להוציא אלבום ראשון/ אולי שני ג–א–ו–נ–י–י–ם ואז אחרי שכולם כבר מתים עלייך להוציא בעיקר ז–ב–ל. האלבום הזה הוא תחילת תיקון קל לסיפור המוזר הזה. לא כי זה אלבום גאוני חוצה גבולות, אבל הוא מהנה, טוב יותר, בקלות, מרוב ההיפ הופ שיצא השנה ומזכיר מי זה האיש הזה שכתב את השיר הזה פה (יש פה לינק, נו).
שנה אזרחית טובה.
הקשבתי וקראתי ומאד נהנתי. אף על פי שכמעט אף אלבום כאן לא היה מוכר ל קודם לכן. הרגשתי כמו תייר מוזיקה. כיף.
סיכום מעולה, ומאוד מצחיק. כפיים!
רב תודות לכל
מעולה. תודה.
חח אהבתי לגמרי מה שרשמת על הראן דה ג'ולז
העטיפה של האלבום האחרון נראית כמו עטיפה של איזה להקת אינדסטריאל מטאל מחורבנת מתחילת המילניום