ארבעה שירים לשבוע חדש // אזהרת התאהבות, אני חוזר, אזהרת התאהבות, נא להתרחק, נא להתרחק
אהבת אמת
ניגש לעניינים, מה אתם אומרים?
פלייליסט:
שם: The Banner
מאיפה: ניו ג׳רזי, שזה באמריקה
אלבום: Greying
שנה: 2014
בכמה (הרבה) מילים: אני כנראה חופר על זה די הרבה, אבל אף אחד לא באמת קורא את הבלוג הזה אז אני חופר בעיקר לעצמי, ולזה אני רגיל, אבל יש להקות מסויימות שבהן התאהבתי מאז שהאתר הרעוע הזה נוצר אי שם במאי 2010 (כן, כן). הלהקות הללו לא היו הדבר הכי טוב ששמעתי אי פעם, ולפעמים לא הוציאו את האלבום הכי טוב ששמעתי באותה שנה אפילו ולא באותו חודש, אבל הם כמו החבר הקצת מטומטם שלך שאתה אוהב לא בדיוק יודע למה, סתם כי הוא מטומטם.
ושוב אשלוף את אותה המטאפורה החרושה, אם כי היא באמת דימוי אבל יאללה: כמו כוסברה. אתה לא יודע מאיפה זה יגיע, ובאיזו צורה, אבל כשזה יגיע אתה תדע ותרצה עוד. בסדר לא מאוד כרונולוגי, הלהקות שעפתי עליהם עד כה, מלבד אלו שאני עף עליהן כל יום ביומו, הן:
Extra Life – צ׳רלי לוקר הגאון, עימו גם שוחחתי פעמיים כבר (לו, נגיד, אני גם די חופר), בהרכב הכי טוב שלו עד כה ובאלבום הכי טוב שלהם, Made Flesh מ-2010.
True Widow – איתם לא ממש שוחחתי, אבל עפתי עליהם כמו מניאק והאלבום השני שלהם עושה לי צמרמורות כל פעם. חלום בהקיץ איטי כמו שהוא מדכא כמו שהוא מחייה.
Nails – לא היו מושא לפוסט נפרד של תעופה, אבל אני חושב שההופעה שנכחתי בה השנה סגרה אותם חזק כחולי נפש חסרי גבולות ומכורים לכוח שצריך בכל בית.
Sunwolf – עפתי גם עפתי, פוסט–מטאל לאנשים שחושבים שכל דבר עם פוסט בהתחלה צריך למות מוות בייסורים.
הסיבה שאני עף על אלו במיוחד היא שאלו להקות שאני מחשיב ל״שלי״. כאילו, הרבה אנשים שומעים אותם, אבל הן שלי. תמותו.
ולמה כל זה? (שם לב שאני שואל את זה כל פעם, צריך להבין למה מתישהו) כי הבוקר, ממש הבוקר, חוויתי תזוזה קטנה בחדר השמאלי של הלב שלי בעודי סוקר את האלבומים שיצאו בזמן שלא ממש הייתי בהכרה (ילדה בת שלושה חודשים וזה). אז יש כזה, ויש כזה, ורגע רגע, מה זה פה?
אז למשהו הזה קוראים The Banner, להקת הארדקור מהזן החדש (ע״ע תוספת גיטרות של Entombed למישהו נורא עצבני שצורח משהו לא ברור), סוג של בת–דודה של Nails, לפחות אסתטית. ובעוד שכניהם הקליפורניים צורחים עד כמה החיים ריקים ומייאשים, החברים האלה מניו ג׳רזי צורחים על סרטי אימה, ועד כמה החיים ריקים ומייאשים. נו, גם סוג של חידוש.
אבל מעבר לדיכאון הנוראי שפקד את חבורת ההארדקור האמריקאית, שכנראה אף פעם לא הייתה שמחה במיוחד, באלבום החדש שלהם Greying, שהוא הרביעי שלהם אבל הראשון שלי, יש בעיקר תחושה חזקה של כוסברה. גיטרות שמוחצות גולגלות בהגזמה פראית יחד עם קטעים, אני מניח שאפשר לקרוא להם קטעי מעבר אבל לא בדיוק, נוגים ושקטים ואפילו, אויה, ממש בלוזיים. מה שהגיוני, סה״כ, כי גם ככה בלוז והארדקור הם סוג של בני דודים (הארדקור זה בלוז ללבנים, זה לפחות התיאוריה שלי).
ובעיקר – זה אמין. אמין אפילו כשזה על זומבים או מה שזה לא יהיה, זה מרגיש כמו ביטוי של סובייקט ספציפי, על שלל מגרעותיו ומעלותיו. זה מה יש, וזה מה תקבלו, אם תרצו ואם לא. אני חושב שאני רוצה, ואני חושב שאני עוד ארצה הרבה מאוד.
טוב, זו הייתה הקדמה נורא ארוכה לשיר אחד שסה״כ מהווה רבע מהשירים שאני אשים פה, אבל את השאר פשוט תשמעו וזהו. לאלבום המלא של The Banner אפשר להקשיב פה.
שם: Origin
מאיפה: קנזס שזה באמריקה אבל נשמע כמו אוסטרליה
אלבום: Entity
שנה: 2011
בכמה מילים: דת׳ מטאל למדעני גרעין שאיבדו את הכיוון שלהם בחיים בלי לאבד מהמשמעת המדעית שלהם. ולמה נשמע כמו אוסטרליה? כי הם מזכירים לי את Portal בפסיכיות משוללת הרסן שלהם. את החדש שלהם לא מאוד חיבבתי בינתיים אז אני חורש על הקודם. את השיר הכי טוב בו, Consequence of Solution לא מצאתי, אז קבלו את זה במקום. לא בעלי לב, חלש או חזק, זה לא ממש משנה.
שם: D'angelo
מאיפה: המעיים של אמריקה
אלבום: Black Messiah
שנה: 2014
בכמה מילים: אירוע די מפחיד במושגים מוזקליים: אחת ההבטחות הגדולות ביותר במוזיקה השחורה של שנות התשעים והאלפיים, הלורן היל הגברי, רק אולי טיפה יותר מוכשר, נעלם למיליון שנה וחוזר בזמן הנכון, עם האלבום הנכון, עם השם הנכון, עם המפיק הנכון (הלוא הוא קווסטלאב שליט״א), השאיפות הנכונות, היומרה הנכונה, והכל נכון. אז לי זה קצת הורס, כי אני בן אדם חרא שלא מאמין שדברים כאלה קורים במציאות, וגם בגלל שחלקים גדולים באלבום הזה פשוט סתם מעצבנים אותי. אבל השירים שעובדים, כמו זה ששמתי, מזכירים למה הוא כזה אל ולמה, בצדק, Voodoo, נחשב ליצירת מופת על זמנית.
שם: Deafheaven
מאיפה: אמריקה ההיפסטרית
אלבום: Sunbather
שנה: 2013
בכמה מילים: אלבום שסבל מעודף הייפ ובאותו זמן מעודף שנאה ב-2013, בעיקר על כך שגברים רזים בסקיני ג׳ינס עושים כאילו הם מנגנים בלאק מטאל או משהו כזה. אני מאוד אהבתי אותו, חשבתי שההייפ מוצדק לגמרי, וזהו. עכשיו אני חושב אחרת קצת, עכשיו אני חושב שהאלבום הזה יירשם בדברי הימים של ההיסטוריה של המוזיקה כיצירת מופת, אפילו רק אם לסוגה מאוד ספציפית, סוגה שאני לא כך בטוח שיש עוד דוגמאות שלה ואפשר לקרוא לה בלאק–גייזינג, או אמו–בלאק. Liturgy אהוביי מתקרבים, אבל גם לא ממש. עושה לי את היום כל פעם שאני שומע מפה שיר.
