רון מתחרפן על להקה, רון מתחרפן על אלבום: המקרה של Afterbirth

האמת היא שאין שום תועלת בפוסט הזה כי כבר העלתי משהו על המקרה המוזר הזה בדף הפייסבוק של הבלוג, אבל אני מרגיש שזה חשוב מספיק, חשוב לי מספיק לכתוב על זה קצת יותר פה. והמקרה המוזר הוא בדיוק הדבר שאדם כמוני, שחורש ומחפש מוזיקה חדשה בשביל עצמו כל דקה מהחיים בערך רוצה שייקרה: למצוא בטעות יצירת מופת. ויצירת המופת הזו היא אלבום הבכורה של להקת דת׳ מטאל ניו-יורקית בשם Afterbirth (פייסבוק) העונה לשם The Time Traveller's Dilemma ויצא ב-2017 דרך Unique Leader Records הפילדלפים.

והסיבות שבגינן שאני כל כך מתרגש עד כדי לכתוב פוסט נפרד הן רבות. הראשונה היא, כמובן, שזה אלבום מפעים, מסוג האלבומים שעצם קיומם בעולם מאושש את העובדה שכן, אולי, למרות הכל, שווה להמשיך פרוייקטים חסרי תועלת כמו, נגיד, לכתוב על מוזיקה שאף אחד לא שומע, לכתוב ספרים שאף אחד לא קורא, או באופן כללי ליצור דברים יפים או מעניינים בעולם. הסיבה השנייה, שקשורה במידה רבה לראשונה, היא הסיפור שסובב את האלבום הספיציפי הזה. אמנם אלבום בכורה, כפי שאמרתי, אבל ללהקה שקיימת קצת יותר מ-25 שנה, ובעצם חייה מספרת סיפור של שני דורות של דת׳ מטאל ניו-יורקי.

הפרק הראשון מתחיל כאמור ב-1993, השנה שבה Afterbirth, חברה גאה בסצנת הדת׳ מטאל האזורי (לונג איילנד, ניו יורק) מוציאה את הדמו הראשון שלה – סערה של דת׳ מטאל שהוא בעת ובעונה אחת ברוטאלי וטכני על גבול הפרוגרסיבי (תחשבו על קניבל קורפס עושים אהבה מדממת עם Athiest, והבס של Sadus). כנראה שלא הרבה קורה אחרי הדמו הזה, וגם לא אחרי הדמו הבא (כמו שבדרך כלל קורה אחרי דמואים, אני מניח) והלהקה מתפזרת ב-1995 כשחבריה פונים כל אחד לעיסוקיו (אח בבית חולים, נגיד, או מוזיקאים מקצועיים כמו דיוויד קייס שיהפוך ברבות השנים לבסיסט של עוד אגדה ניו-יורקית, Helmet בגלגול המאחור יותר שלה).

ב-2013, אחרי שנים של חוסר פעולה, הלהקה, שכוללת, מעבר לקייס, את הסולן מאט דנקן, המתופף קית׳ האריס, והגיטריסט קודי דראסר, עושה כמה סימני חיים, כמו למשל להוציא אוסף של הדמואים הישנים שלה (אפשר להאזין פה) וכמה הופעות מקומיות (אגב, קודי הגיטריסט הוא גם האמן המוכשר שעושה את כל הארט של הלהקה, ויש לו דף פייסבוק, אם בא לכם עוד דברים יפים).

יוצא גם דמו חדש ב-2014, והעניינים, יחד עם עיסוקיהם הרגילים של חברים הלהקה, חוזרים למסלולם. כל זה נעצר בפתאומיות, אולם, ב-2016 כסולן הלהקה מאט נפטר. המעט מומנטום שנוצר, נעלם.

אבל אז מתחיל הפרק הכי אחרון בסיפור המשוגע הזה, עם הצטרפותו של בן צעיר בהרבה לסצנת הדת׳ מטאל של לונג איילנד, וויל סמית׳ (כן כן) הסולן של אולי להקת הדת׳ מטאל האמריקאית האהובה עליי בשנים האחרונות, שעליה ליהגתי רבות עוד מאלבומם הראשון, הלוא היא Artificial Brain. בדומה לAfterbirth גם Artificial Brain היא מיחידות הסגולה שמסוגות לשלב את הברוטלי והטכני בצורה אורגנית ונפלאה (שני אלבומים מושלמים בחוץ, למי שלא מכיר אני ממליץ בחום רב). אז השילוב הסגנוני בין סמית׳ לחברי הלהקה הוותיקים כמעט ומתבקש, ואכן ב-2017, כמעט רבע מאה אחרי יציאת הדמו הראשון שלהם, הלהקה מוציאה את אלבום הבכורה המלא שלה, שהוא כאמור סיבת התכנסותנו פה.

עכשיו כל זה מאוד יפה, ומאוד מרגש. זה סיפור על סצנה מקומית ששומרת על עצמה דור אחרי דור, וסיפור של התכנסות בין-דורית עד מימוש מאוחר אבל מבורך של החזון האמנותי של הלהקה. אבל כל זה לא היה מעניין בכלל אם האלבום עצמו, שאליו נחשפתי לגמרי בטעות סתם כי רציתי לדעת מה עוד עושים חברי Artificial Brain בזמן שאני מחכה לאלבום חדש, הוא לא פחות מיצירת מופת. מהאלבומים האלה שבזמנים שבהם שאתה יושב ומחפש מוזיקה חדשה מספק עוגן של יציבות ואיכות כל פעם שאתה רוצה לשמוע משהו טוב.

ואני יודע שחזרתי על השילוב בין הברוטלי לטכני הרבה, אבל האמת היא שזה שקר כי מה שהם עושים הוא לגמרי שלהם. דינאמיות, ריפים עצומים, סאונד תופים מושלם וחסר טריגרים, סולן (כאמור) אדיר, וחוש למלודיה וקצב שיש למעט מאוד הרכבים בעולם היום, או אי פעם. אז עשו לעצמכם טובה, תשמעו את האלבום המדהים הזה, תשלמו להם על המוזיקה שלהם, כי זה בדיוק האמנים שאנחנו צריכים עוד בעולם הזה – מוזיקאים חרוצים ומוכשרים שפשוט לא מוותרים. לא מוותרים אף פעם. ובזכות זה שהם לא מוותרים נותנים לנו מתנה עצומה ונהדרת כמו השירים ב- The Time Traveller's Dilemma.

סוף.