על ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי – בחזרה ל Renot
הלהקה: RENOT.
ערבי להקות צעירות הן עסק נורא לכל דעה, אבל באזור השרון של סוף שנות התשעים הם היו נוראיים יותר מכל דבר אחר בעולם. ערב רב של בינויות מוזיקלית, שהקו המנחה היה משהו קיטש מלודי סטייל נמרוד והבודדים ורוק ישראלי בנאלי עוד יותר. וככה התנהל לו הערב, להקת רוק בינונית אחרי להקת רוק בינונית. ״אז מה בדיוק עשית שם, רון?״ שאלה טובה קוראים מוזרים. אני, יחד עם חברי עוטי השחורים (לא סגור על זה שאני עטיתי שחורים, יש מצב שזו הייתה תקופת הראסטות + קורדורוי אדום וחולצה לבנה של מגדת׳ שלי, אבל אני לא מאוד זוכר) חיכינו בסבלנות כדי שהלהקה שיש בה בערך את כל האנשים שאנחנו מכירים מנגנים בה.ואז כך, אחרי מה שאני זוכר כשעמום מתיש בצבע לבן, הגיח המחזה הלא צפוי ביותר שאפשר היה לצפות תחת הנסיבות.חבורה עצומה, ענן, של לובשי ולובשות שחורים השתלטו על החלק שלהם במגרש הכדורסל המשעמם והתחילה להתארגן לקראת הופעה. זו לא הייתה עוד ״שלישיית פופ/רוק״ אלא כנופייה גותית לא עליזה בשיט של לא פחות משמונה חברים: עידן בהט, שהיה במידה רבה הג׳ון לנון של העסק המוזר הזה, על הקלידים, עוד קלידן בשם אורי גינצל, על הבס האיש והאגדה (והקעקוע) אהוד חרמון, על התופים ירון אלישיב, על גיטרה ראשונה דניאל ברכר (בעתיד הגיטריסט של היהודים, אבל אז גם מנהיג עוד להקת מטאל הרצליינית, Total Decay שכללה לתקופה מסויימת גם את המוזיקאי המחונן יהוא ירון), על גיטרה שנייה איתי שנפ, ועל הזימרה לא פחות משלושה זמרים: תומר לייבוביץ, מיטל דרורי (מלכת העולם), ואלון זאבי, שהיה גם סולנה של להקת Enormity. אה, ונרות שחורים. אשכרה נרות שחורים.
וכל האנשים האלה, דמויות מאגדה בעיניי באותם הרגעים, היו כמו מקווה מים שחורים במדבר של פרבריות דלה וחסרת טעם. להגיד שהם בלטו בסגרת ערב להקת בנאלי בעיר בנאלית יהיה אנדרסטייטמנט משוגע. הייתי בטוח שיזרקו עליהם אבנים. ואז הם התחילו לנגן, ולשיר, ואני שישבתי שם על כיסא פלסטיק לא מאוד נוח של מגרש כדורסל הפכתי לאיש שיושב על תהום קיומית שחוטף גל אחרי גל של של ריפים, מפלי קלידים, השירה המחוספסת יחד עם השירה הנקייה, והשירה של מיטל – כולם כמובן מסימני ההיכר של המטאל המלודי/גותי של אמצע שנות התשעים – מבוצעים בצורה מושלמת. יכול להיות שהיום הייתי חושב שזו סתם עוד הופעה של להקת מטאל מתחילה, של בני נוער שחושבים שיודעים מה הם עושים אבל הם לא. אבל לא נראה לי. זה היה כמו לראות קסם מתהווה מול העיניים שלך, ולא רק מתהווה אלא מתהווה בפאקינג הרצליה.
אחרי שנגמר השיר היפהפה והאינסופי (בלאק סימפוני אמרנו, לא?) כל מה שנשאר היה הלם ומחיאות כפיים. אנחנו בקבוצה הקטנה שלנו היינו בשמיים מרוב גאווה, אבל הייתה הרגשה שהכל הקהל ההלום נכבש בקסם ההופעה ההיא. ועובדה שהשיר וההופעה של רנות זיכתו אותה במקום השני באותו הערב (אם אני זוכר נכון), מקום אחד לפני הלהקה שזכתה – הרכב פופ/רוק בשם אפוקיה. תחשבו על זה: האנשים הכי רגילים בעולם, המקום הכי סחי ביקום, ולהקת בלאק עם שמונה-מאות משתתפים (ונרות) זוכה במקום שני. איזו הזייה.
זהו. זה פוסט קצת מפוזר, אבל אני חושב שהייתי רוצה לפתח אותו הזה עם הזמן, ולהכניס כמה שיותר מידע על רנות, ככל שאוכל למצוא, וגם אולי להכניס כמה שיותר להקות מהסצנה ההרצליינית של שנות התשעים. נראה לי שזה יהיה נחמד. עד אז, אבל, הזיכרון השחור והמתוק ההוא מהופעה אחת בלתי נשכחת. אפילו שיותר מעשרים שנה אחרי, היא קצת נשכחת.
