תגובה נורמלית להופעה של MONO בבארבי, שהייתה ממש עכשיו, נשבע

אני לא באתי להופעה הזו מוכן לראות הופעה. יצאתי מהבית בהרגשה רעה, מתחים הולכים וגואים שרובם ככולם, איך לא, סובבים כמו טבעת מצור סביב עניינים פעוטים כמו עתיד כלכלי, ביטחון משפחתי, ותחושת סיפוק מעורערת. קצת מדהים איך אני כמעט שלא מכיר אדם אחד בגילי או באזור הכללי של גילי שלא מרגיש את מכת הפלדה הזו לחזה, חבטה שטוחה ומוציאת אוויר וגדושת שאלות כמו "מה עשיתי עד עכשיו?" ו-"מה אעשה מעכשיו?".

אז זה היה המטען שלי בדרך לבארבי, מטען שניסיתי לפרק בהצלחה רק חלקית עם קצת בלאק מטאל נבוב ורעש. אבל זה היה, כמו לפעמים עם רעש, רק בכאילו. הגעתי לאיזור הבארבי, קניתי לי בירה בקיוסק, פטפטתי קצת עם אנשים. שזה עוד משהו שעלול להיראות כמו סימן להתנהלות נורמלית והוא למעשה רק רעש. נכנסתי לאולם, זיהיתי חברים ליד הבמה, והתמקמתי שם. לא רציתי להתמקם שם. זו הופעת פוסט-רוק, זה לשמוע קונצרט, זה לא הרגע להרגיש את הקיק של תוף הבאס בחזה, זה הרגע לרחף מאחור וללכוד צלילים תועים עם רשת פרפרים של תודעה במנוחה. מקדימה התודעה לא במנוחה. אבל לא הייתי במצב להתנגד. ״אולי יהיה לי טוב לראות הופעה מחורבנת״, חשבתי. ״אולי יהיה לי טוב להרוס רגע טוב״.

ואז הם עלו האנשים המוזרים האלה, כל אחד ואחת מוזר באופן שונה במעט, ובעלי צורה כללית של ״אמנים״: בגדים שחורים, לא מחייכים, שיער שמכסה את הראש. והם ניגנו. 

החלק הזה של ההופעה קצת עמום. אני זוכר שהרעש הענק, המלודיות הקטנות, התופים הרועמים, הבס השמן, אני זוכר שהם הכניעו אותי. אבל זה לא היה תהליך. זה היה, יידע כל מי שגדל בצפייה דרוכה במעלליהם של אורן סמדג׳ה ויעל ארד, איפון זריז. אני זוכר שעצמתי עיניים, ושזה הרגיש הגיוני. ואני זוכר שפתחתי את העיניים, ושגם זה הרגיש הגיוני, כי אני בהופעה. הם באו מיפן, מה אני לא אסתכל? אבל אני זוכר גם איך גל אחרי גל של מוזיקה ערער את החרדה והפחד והכעס וגרם להם להרגיש שונים. זה אולי המקום להגיד: ההופעה של מונו לא ריפאה אותי. ההופעה של מונו לא פתרה את הבעיות שלי בחיים. חזרתי בסוף, ספויילר, לאותו מצב. רק עם כולם ישנים. ונושמים. עמוק.

ההופעה של מונו לא עשתה לי כלום, למעשה, מלבד להשתלב בתוך הסדקים של הכאב הפועם הזה, ולפעום איתו. לא כאב לי פחות, אם כן, כאב לי אחרת. ומפה אפשר לחלק את ההופעה שהתחוללה בתוך הכאב שלי לשני חלקים מובנים:

חלק ראשון: חשבתי הרבה השבוע על מאמר שעליו רפרפתי ושהגיע לחדשות, לפיו פיזיקאים הציעו תאוריה בה יקומים מקבילים קיימים ומשפיעים פיזית על זה שלנו ברמה התת-אטומית, ברמת הקוואנטים. זה היה בערך באמצע ההופעה, אני חושב, סביב הזמן שהם ניגנו את "Breathe״ מאלבומם האחרון בעל השם הרלוונטי Nowhere, Here, Now. עצמתי את העיניים באופן לא דרמטי, וחשבתי על כל הרונים האחרים במימדים האחרים. כולם לבשו את אותה החולצה שלבשתי באותו הרגע, שחורה.

חשבתי על הרונים שרע להם יותר, שלא מצליח להם כלום, שאולי חולים, או גוססים, או לא פגשו את אורית, או לא פגשו את נעמה, או לא פגשו את איתמר, והרגשתי איך אני, הרון הזה שעומד בהופעה של מונו בבארבי ת״א ב-10 ליולי 2019, מרגיש חמלה כלפיהם. אומר להם ״אתם תעברו את זה. זה נראה קשה עכשיו, אבל אתם תעברו את זה. ואולי תחשבו לפעמים עליי, שכן הכרתי את אורית, שכן זכיתי לחבק את נעמה, שכן מרים את איתמר לאוויר ורואה את היהלום בעיניים המחייכות שלו, ותדעו שיש גם זמן טוב״. וגם חשבתי על הרונים המוצלחים יותר, התעודדתי בהצלחה שלהם, בהכרה שהם מקבלים, בביטחון הכלכלי. אמרתי לעצמי ״לפחות הם מסודרים, זה גם משהו. זה טוב״.

בין החלק הראשון לחלק השני האזנתי להופעה, נהניתי. ראיתי פנים מוכרות בקהל, וזה היה לי בסדר.

מאשין מיוזיק בפייסבוק // מאשין מיוזיק באינסטגרם // מאשין מיוזיק בספוטיפיי

חלק שני: אני מניח שזה היה לקראת "Ashes in the Snow״, שאליו מיד נגיע, אבל החלק הזה גם כלל עצימת עיניים. ופה הכאב, אני אולי מתבייש להגיד, פנה לדרך אחרת. דמיינתי איך כל גל גיטרה הוא גל הדף גרעיני שמוחק את כל מי שסביבי ומשאיר אותי לבד. אולי משאיר אותי לבכות, אולי רק מאזין. דמיינתי את הבשר נשרף מכל האנשים סביבי, את העפר שלהם מתפזר ברוח, ואת הרצפה הריקה של הבארבי, שאני עליה עם עיניים עצומות, מאוכלסת רק בגלי קול ורעש. רציתי להיות לבד. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה זה קרה לי בהופעה, אני חושב שאף פעם.

ואז היה את השיר ההוא. השיר שהחזיק אותי והניע אותי למשך תקופה ארוכה מאוד בחיי, ושהביצוע שלו בהופעה היה ללא שום צל של ספק אחד משיאי ההופעות שראיתי אי פעם בחיי. איון מוחלט במערכת יחסים מורכבת עם איחוד מוחלט, מלודיה מנחמת ורעש של סוף. אני חייב להגיד שהשיר הזה כל כך טוב ויפה שגם אם הייתי שומע אותו במערכת שאין לי בבית הייתי נהנה בצורה די דומה. אבל פה, עם כל החוטים שלי חשופים, זכיתי לראות אנשים שכל החוטים שלהם פתאום היו גם חשופים, מנגנים שיר רוק במסגרת הכללית של מה שנקרא להקת רוק, וזה היה אנושי ולא מושלם ופועם וקרוב מדי אל הבמה ומפוצץ תופים ובדיוק.

חיבקתי הרבה אנשים בדרך החוצה. אני אוהב לחבק אנשים, והייתי רוצה לחשוב שאני מחבק טוב. צמוד, עם כל הלב. כי זה היה הזמן לאהוב, בחתיכות. נותר רק לחבק את האהבה פה בבית בבוקר. לחבק עם הכעס ועם הכאב, ולאהוב. את הרונים האחרים, את האנשים ששרפתי בדמיוני, ואת מונו.