תאומים כפולים: על 35 שנה ל-Zen Arcade ו-Double Nickel on the Dime

מוזר לכתוב פוסט ״יום הולדת״ כפול, ומוזר לכתוב פוסט ״יום הולדת״ לא הכי מדוייק. אבל במקרה הזה, אולי זה דווקא מתאים. אבל הכפול, או העניין עם הכפול, לא נגמר. וזה בגלל שחודש יולי, שבו אנו דרים בשעה זו, של שנת 2019 טומן בחובו את יום ההולדת ה-35 של שני אלבומים כפולים שכמו הסמל/ציור/פסל המפורסם של האל יאנוס – עם הראש לעבר והראש ולעתיד – סימנו משהו כפול: סוף של משהו והתחלה של משהו חדש.

וכמו כל יצירה משמעותית שמבצעת את העבודה הבלתי אפשרית של קשירת העבר לעתיד אלו שני אלבומים כפולים יחידניים, אין אחרים כמוהם: Zen Arcacde של הרכב ההארדקור/פוסט-הארדקור המינסוטי Husker Du, ו-Double Nickles on the Dime של הרכב ההארדקור/פוסט-הארדקור The Minutemen. ושני התאומים יצאו באותו היום, ביולי 1984, דרך אותו הלייבל, SST Records של גרג גין (Black Flag). וכל אחד מהאלבומים האלה נחת בתוך עולם קיים והשאיר עולם אחר.

Husker Du, בדומה לשכניהם לערבות הקרח של מינסוטה, The Replacements ובמידה רבה כמו Flipper מסן פרנסיסקו, הגיעו עם הזעם האדום והשכלתנות הכחולה של ההארדקור האמריקאי עד לגבול החיצוני הרגשי שלו. בשיאו האמנותי ההארדקור האמריקאי היה זיקוק של מחשבה ורגש, יצירתיות עגולה וריפים ישרים, שהתערבבו להם יחד לכדי מכלול אלים וישיר. הרגש תמיד היה שם, לפעמים כנשק, לפעמים כצרחה, אבל שם, בין אם דרך להקות פרוטו-אימו כמו Embrace או Rites of Spring או מעצם העובדה שחבורה של אנשים שנמאס להם ממשהו עומדים על הבמה ומתפרקים.

אבל לא תמיד היה ברור אם היה לו, לרגש, קיום עצמאי, אם אפשר היה להנמיך את הלהבות של כל הכוח הזה מסביב, ולדבר רק עליו. והחבורה הזו של להקות באה מתוך הנהר המעורבב הזה והתחילה להוציא ממנו חוטים של רגש חשוף. אחת הסנוניות הייתה Generic של פליפר, וכמובן להקות האימו, אבל במידה רבה היצר הזה לשבור את המסגרת הזועמת ולדבר על עצמך הגיעה לשיא עם Tim של הריפלייסמנס ועם אולי האלבום שגילם את התנועה הזו בצורה השלמה ביותר, Zen Arcade.

ו-Zen Arcade עשה את זה בעודו שורה במיצים הפרמורדיאליים של ההארדקור. התופים עדיין שם, הבס עדיין שם, הריפים, במידה רבה עדיין שם. אבל כוח הכבידה שמערער את הצורה שבהם העולם שמע או פירש את כל אחד מהחלקים האלו היה הלב והמוח של סולן הוסקר דו, בוב מולד. וזה לא רק שמולד פתח צוהר לביטוי הריגשי והאמנותי שלו, זה לא רק שמולד נתן דרור ליצר אולי השנוא (לפחות במוצהר) ע״י ההארדקור – הפופ. זה שבוב מולד פאקינג הרס שכונת הארדקור שלמה ובנה לעצמו ארמון רגשי בצורה של אלבום כפול, שאפתני, מבוזר, מבורדק, ומרגש של ביטוי. לפעמים דברים משתנים בגלל שבא משהו חדש וקטן, ובמידה רבה זה היה כוחו של הפאנק ואז ההארדקור – הם באו מהר, באו קצר, והשאירו את הכל חרוך. אבל זן ארקייד בא ענק. לפעמים כועס, לעיתים בוכה, אבל בדרך כלל באיזה מקום מוזר באמצע, והכל עצום. מתפרץ ועצום.

זה יהיה השילוב הזה, של כוח, רגש, גודל ותהודה שיהפכו את זן ארקייד לאחד מאלבומי הרוק החשובים של שנות השמונים, ואחד המשפיעים (יש שיאמרו הכי משפיע) על מה שרוק יהפוך בשנות התשעים, מנירוונה דרך Hum ועד, אולי, Will Haven.

תאום הגורל של זן ארקייד, אבל, ביצע מהפכה לא פחות משמעותית, אם כי, באופן, אירוני, מעט יותר מעודנת. ואני אומר ״אירונית״ כי בשמיעה ראשונה אין שום דבר מעודן ב-Double Nickle on the Dime, אלבום שהוא, על פניו, דחקה אחת ארוכה בין שלושה אנשים שמאוד נהנים לנגן אחד עם השני. גם הנוכחות הבוטה של ההארדקור הפרימיטיבי והבועט הרבה פחות נוכחת פה מאשר השכנים מצפון. כל אלו צורות שונות ומשונות להגיד שדאבל ניקל נשמע כמו אלבום קליל.

ופה, אני חושב, נח המבחן הגדול של המאזין של האלבום הזה. כן, של המאזין, לא של הלהקה. המבחן של המאזין הוא להבין את הקרקס שדי בון, מייק וואט וג׳ורג׳ הרלי יצרו, ולראות איך הוא לוקח לא את החומר של ההארדקור אלא את הרוח שלו ומעוות אותה למשהו חדש. הרוח שהיא עצמאות מוחלטת, יצירתיות ללא פשרות, מינימליזם שלה הפקה וסאונד, הופכת פה למפלצת חדשה שגם היא ענקית. לא ענקית, כמו אצל מולד והוסקר דו, כמומנמט רגשי, כארגון של רגשות בתוך שכונה אלימה, אלא ענקי בשילוב החסר תקדים של יומרה ופשטות. להקות יומרניות היו, פעם, להקות כמו ג׳נסיס או ג׳נטל ג׳יאנט, שבהם ייסורי הנפש והרגש דרשו גרנדיוזיות מסויימת. אצל מינטמן גרנדיוזיות ארוזה בפשטות, אבל היומרה לא פחתה. במובן הזה מינטמן הם הצאצאים הרוחניים של עוד חלוצת פאנק שלקחה את היצירתיות שלה אל גבול ההגיון, ואני מדבר פה כמובן כמובן על Devo. לנגן עם מקלות מעץ יבש, לשיר עם גרון שלא יודע לשיר, ולכתוב סימפוניות.

האלבום הזה הוא אחת מהתחנות החשובות ביותר בתוך המסע אל החידה הגדולה ביותר שבמידה רבה מנהלת את חיי הבלוג הזה שנכתב עכשיו ונכתב תכף עשור – מה היא המרת הרוח הזו, ואיך היא מגיעה, בסוף התהליך שמעניין אותי אישית, ללהקת כמו Neurosis או ISIS. ״מה הקשר אייסיס ומינטמן, רון, מה אתה דביל?״ כן, אבל התשובה מעט יותר מסובכת. כי רוח היצירה והפשטות הזה שהיא מינטמן איפשרה באופן ישיר, לדעתי, להקות הארדקור אחרות שלקחו את היצירתיות שלהן גם למקומות אחרים, אם כי רחבים יותר, ואני חושב פה בראש ובראשונה על Slint. אין Spinderland בלי Double Nickle on the Dime, ואין 75 אחוז מהלהקות שאני כותב עליהן ביום יום בלי Spiderland. אם כן, האלבום הזה ענק, ענק מרחבית, באותה המידה שהוסקר דו ענק, אבל העוצמה שלו תת-קרקעית. האנרגיה שלו התפשטה כמו וירוס, הרבה אחרי, הרבה הרבה אחרי, שדי בון הענק החזיר את הנשמה העוד יותר ענקית שלו לבורא.

שלושים וחמש שנים אחרי המהפכה המוזרה ששני האלבומים הכפולים הללו היו חלק בלתי נפרד ממנה, והעולם, עולם הרוק לפחות, עדיין עומד על היסודות שהם הניחו. זו לא לומר, כמובן, ששני האלבומים האלה התחילו משהו חדש. כמו כל יצירה גדולה אי פעם הם הושפעו מ, חיקו, שכפלו את חלק מהיצירות הגדולות שבו לפניהם, אם זה Devo, רוברט ווייאט, או להקות האימו הראשונות. אבל, כמו כל יצירה גדולה אי פעם, הם ביצעו את חובתם לא רק לעבר אלא גם לעתיד, העבירו הלאה את הלפיד, עד שהוא נלכד ושרף מוחות אחרים.