פוסט אורח: נפילתה של Russian Circles ושירת הברבור של הפוסט-רוק

משמח אותי מאוד לקבל אל שורותיו הדלות של מאשין מיוזיק עוד פוסט אורח מלומד ומעניין, הפעם של נבו סיוון, הבסיסט המוכשר של KLUVIM והסולן של Bygones החיפאיות והמעולות. בעקבות האלבום האחרון של אחת מחלוצות הכיוון היותר פוסט-רוקי של עולם הפוסט-מטאל/פוסט-שקרכלשהוא, Russian Circles, נבו הרגיש צורך להתבטא נגד הריקבון היצירתי שפושה ברחבי הסוגה האמורפית הזו, ואני יותר משמחתי לשמש לו אכסנייה. גם בגלל שהיה לי מעניין לקרוא ולשתף, וגם כי יש לי עניין לא קטן בהתחקות אחרי ההיווצרות של הפוסט-מטאל (או כפי שקוראים לו פה בבית, פוסט-שקרכלשהו), בין אם שנים של חפירות וראיונות עם ועל חלק מהלהקות הללו, פתיחת קבוצות פייסבוק פוסט-שקריות, ובין בגלל העניין שאני מוצא במקורות ההארדקוריים של הרבה מהלהקות הבולטות בתחום. אז אך הגיוני שנבו, שעל פניו כותב ומנגן מוזיקה שקשורה יותר בהארדקור וגריינדקור מאשר לשירים של Explosions in the Sky (בנוסף לפרוייקט הפוסט-רוק שבו הוא חבר, The Name's John), הוא זה שתורם את תרומתו לדיון הזה על ידי הצבעה על הפגמים ההולכים וגדלים של חלק גדול מהעוסקים בתחום. הבמה, עכשיו, לנבו.
לא הקשבתי לסינגלים שהשתחררו לפני ש Blood Year, האלבום החדש של ,Russian Circles, יצא. וזאת מתוך ההנחה ש"ואללה זה Russian Circles, כמה רע זה יכול להיות?״

זו כנראה הייתה טעות.

לא אומר ש-Blood Year אלבום רע, הוא אלבום מדויק שמתיישב בול בתוך הדיסקוגרפיה העשירה של השלישיה משיקגו. אבל יש בתוכו הרבה על מה לדבר, בעיקר על המשמעות של המשפט "הפוסט רוק מת", והשאלה האם באמת אפשר להמציא את עצמך מחדש בז'אנר שכבר התהפך בקברו כמה פעמים במהלך השנים האחרונות. אבל אני רוצה פחות להכנס לעומק של כל שיר ולדבר יותר על מה לא קרה באלבום הזה: התפתחות.

בין אם אתם כבר מאזינים וותיקים או אוזן חדשה במגרש את הסאונד של Russian Circles אפשר לזהות מקילומטרים. סאונד בס ברור ושמן שמחזיק את הקטעים ביד ברזל, ולא משחרר, תופים אנרגטיים אך יציבים שמובילים את הלהקה בנחישות ודיוק מריף לריף, והגיטרה שמנצחת על הכל ממבט ציפור ושותלת רגעים ודקויות שנותנים את הצבע האמיתי והאופי של השירים. ופה באמת נשארנו, עם נוסחה מדויקת של רגעים ותפקידים שלא באמת השתנתה מאז Station לדוגמא ועד היום, הלהקה יצרה לעצמה שפה משלה ועכשיו משכפלת אותה לרמה שכבר שמענו את אותו משפט וקראנו את אותה שורה שוב ושוב, והשאלה שלי האם באמת יש משהו לפתח בלהקה או אפילו בז'אנר שנשענים על אותם משפטים ואותם טריקים?

מה שייחד תמיד את Russian Circles בין היתר הוא תחושת הזרימה בין השירים באלבומים שלהם שמאוד חסרה ב-Blood Year שבין שיר לשיר נותן לנו קאטים חדים שיוצרים מין תחושת חוסר נוחות. ברגע שהטראק הגיע לנקודת הסיום שלו הוא פשוט נחתך בצורה לא ברורה, לא ברורה עוד יותר בהתחשב שכל החוויה של האזנה לאלבום אינסטרומנטלי טוב הוא השזירה של השירים אחד בתוך השני כדי לייצר את האווירה הכללית ואת המסע שהוא אמור להעביר אותך. יש פה התעלמות מוחלטת מהחוויה האלבומית והתרכזות מיותר בעיניי בכל שיר ושיר באופן אינדיבדואלי. לאורך כל ההקשבה לאלבום המעברים מקטע לקטע מרגישים מזורזים וצפויים, אין שום רגע שמשאיר אותך באמת על קצות האצבעות בציפיה לנפילה או העליה האינטנסיבית שהיא מוב כל כך נחוץ בז'אנר שמסתמך על דינמיקה יותר מעל הכל. היוצא מן הכלל במובן הזה הוא הכניסה לבלאסט ביט באמצע השיר ״Milano" שהיא הברקה גאונית אך גם זאת לא נשארת מספיק זמן כדי להתעמק בקטע ולהרגיש שהוא באמת מוצה עד תום. אני לא רוצה להספיד את הלהקה אבל יש פה פספוס גדול מאוד של המהות שלהם. אם הייתי מגיע לאלבומים כמו Station או Geneva בשביל לקבל חוויה קוהרנטית אחת רצופה, לBlood Year אחזור בשביל קטעים בודדים, כי כל השאר פשוט מרגיש כמו פילר, קטעים שנכתבו רק לשם ההכרזה "הוצאנו אלבום חדש".

אבל, בכלליות, זה מה שקורה בפוסט רוק כבר כמה שנים טובות, השענות על טריקים ישנים מתוך ספר מאובק ושום המצאה עצמית חדשה או חיפוש של הגדרה עצמית חדשה לייתר דיוק. אף להקה לא לוקחת את האסנס שלה ומשכתבת אותו מחדש, דבר שלדעתי כל להקה אינסטרומנטלית או לא אמורה לעשות כאשר היא נכנסת להקליט אלבום חדש.

אבל לא תמיד היינו במצב הזה, אמנם לא הייתי מעורה בסצנה הכללית עד ללפני שנים בודדות אבל אם מסתכלים על שנות ה90 המוקדמות ואפילו עד שנות האלפיים המאוחרות באופן עקבי יצאו אלבומים שעיצבו ופיסלו את הז'אנר בכל דרך אפשרית ובכל טעם אפשרי שלו. אם זה ב1991 עם Spiderland של Slint או ב2001 עם האלבום הכי טוב של Explosions in the sky לדעתי (לא The Earth is not a Dead Cold Place) שהוא Those who Tell the Truth Shall Die, Those Who Tell the Truth Shall Live Forever ועוד אינספור דוגמאות. עם הזמן כבר הנוסחה הובנה. בניה, עליה, קרשנדו, פתרון, וחוזר חלילה. אני חושב שעליית הסטרימינג והאינטרנט וההנגשה של הז'אנר לקהל הרחב גרמו למיחזור בלתי פוסק של אותם אקורדים אותם סאונדים ואותם שמות ארוכים וכאילו עמוקים. ויש באמת גבול לכמה אפשר לרכב על אותו טריק, בסופו של דבר אם לא מחדשים באופן עקבי הז'אנר ודעך לאט לאט עד שיהפוך לקלישאה של עצמו.

Blood Year לא מוכיח לי אחרת, הוא רק המסמר האחרון. הוא ההוכחה שהבעיה חלחלה עד לשורש, ללהקות שמהן הכל התחיל, ואני מאמין שזה יגיע לאט לאט לכולן, גם אם זה נראה כרגע שחלקן עדיין ממשיכות ליצור. אבל כמו שהאלבום האחרון של Explosions in the Sky היה נורה אדומה, או כמו שהאלבום האחרון של Godspeed You! Black Emperor גרם לי להבין שכבר נגמר להם הדלק, כך נראה שהנגע ימשיך להתפשט.

כמה פעמים כבר קראנו ביקורות בסגנון "האלבום הזה נותן למעריצים את כל מה שהם רוצים" ופה בדיוק הבעיה. אנחנו לא אמורים לקבל את מה שאנחנו רוצים, אנחנו אמורים לקבל מוזיקה שתאתגר אותנו, שתשחק איתנו, שתגרום לנו לכעוס ואז להבין, ואז לכעוס שוב, ואז לבכות, ולשמוח. אלבום טוב של Russian Circles גורם לי כל שניה לשאול "איך הם פאקינג עשו את זה?!" ופה אני יודע את התשובה עוד לפני שהריף הבא נכנס, וזה הפספוס האמיתי, הנקודה שבה הם איבדו אותי.

ובנימה אישית, את כל מה שכתבתי כאן כתבתי מתוך אהבה בלתי נדלית לצורת האומנות הזאת שמשום מה עדיין נוגעת לי בלב ברמות שאף מוזיקה אחרת לא יכולה, ואמשיך לכתוב ולייצר ולהאזין לה. אבל אני גם מכיר בעובדות. אני מבין באמת שפוסט רוק הוא ז'אנר שכבר עבר זמנו (עם כמה שכואב לי להגיד את זה), אבל מבחינתי יש גבול לכמה זלזול אני מסוגל לספוג. אל תאספו לי את הרעיונות שנשארו לכם אחרי Guidance ותקראו לזה אלבום. אם החלטתם להמשיך בקו הזה ועם הלהקה הזאת אז לפחות שתעבור איזה רנסנס אחד או שניים, אחרת נמשיך להכות באותו סוס מת עד אינסוף, בלי שום התקדמות או מעוף.