מאשין מיוזיק זהו שמי, טריליארד המלצות שלא תשמעו גם ככה הוא משחקי

חכמים ממני אמרו לי ״רון, אף אחד לא באמת עומד בקצב של ההמלצות שלך, יא דביל״. אז דבר ראשון, אף אחד לא יותר חכם ממני, חוץ מהבת שלי. היא מפחידה. אבל אני יכול להתחבר לעניין הקצב, כי וואלה גם אני לפעמים לא עומד בקצב של עצמי. אז פעם בכמה זמן צריך לעשות חוקן מוזיקלי, צינור שקוף מלא בנוזל מסתורי שבו אפשר לראות המלצה אחרי המלצה יוצאת ממך ובו אני יכול להגיד: ״וואלה, אני לא זוכר שאכלתי את זה…אה..שמעתי את זה״ וכולם יהיו שמחים כי יהיה לינק שאפשר לעשות עליו לייקים בפייסבוק. אני ממש אוהב לייקים, זה בטוח. בכל מקרה, הנה לא כל הדברים שהמלצתי עליהם מאז הפוסט המרוכז האחרון אבל הדברים הבולטים, בואו נאמר. כן, הבולטים. אני מקווה שהכל בסדר בבית, למי שיש אהבה, קול תעבדו על זה זה לא בא בחינם, למי שאין תתנחמו בעובדה שיש לכם מלא זמן לשמוע המלצות. וזיכרו: תמיד חושו מיוחדים על כך שאתם שומעים להקות שאף אחד לא מכיר. בנוסף: יש דף פייסבוק, יש חשבון אינסטגרם, יש חשבון ספוטיפיי עם ים פלייליסטים, ויש אוסף אדיר של להקות מקומיות אדירות. זהו. לעעעסקקק. לא, לא. להמלצות!

LINGUA IGNOTA – CALIGULA // Profound Lore Records

אני לא אגיד שהייתם צריכים לחיות תחת סלע כדי לא לדעת שהאלבום הזה יצא, אבל אני לא אומר דברים כאלה. האלבום השני של הזמרת/יוצרת/מנית קריסטן הייטר (שם מושלם), שבא אחרי המטאור שהיה אלבום הבכורה שלה ALL BITCHES DIE הוא התגשמות כל חלקיק פוטנציאל שהיה ביצירה הנפיצה ההיא. הייטר אומרת וכך גם נאמר עליה שהיא כותבת מתוך חווית ההתעללות והתקיפה שהיא עברה, וזה במידה רבה נכון. אבל זה יהיה נכון יותר לומר שהיא מהאמנים המיוחדים האלה שלוקחים את החרא הטהור שהעולם הפיל עליהם וטווה מהם זהב. באלבום הזה היא הקורבן, היא התוקף, היא מלמעלה, היא מלמטה, היא מהצד, בכל שיר מבססת מבט מקורי אחר על חוויה אחת שאינה נאמרת. זה מה שאמנים אמיתיים עושים. כי היא אמנית אמיתית, והאלבום הזה הוא לא פחות מאירוע. מצמרר, מפחיד, נשגב, מאיר. סוג חדש של מוזיקה שהיה פה תמיד. למי שמעוניין גם ערכתי ראיון איתה פה.

Immortal Bird – Thrive on Neglect // 20 Buck Spin
על ההרכב המטורף הזה, שמשלב בלאק מטאל, גריינדקור והארדקור, סלאדג׳, ומה לא, כתבתי לראשונה במסגרת הכתבה שהכנתי על Corpse Flower Records שעשו ריאישיו לאלבום הבכורה שלהם. והאלבום ההוא, הראשון, היה מדהים: חושי, מחוספס, זועם, מקורי. מדהים. אבל האלבום החדש של ההרכב הזה משיקגו הוא כאילו לקחו את הנבוט השעיר ההוא וחידדו אותו לעיפרון מחודד מאוד בעין. ריפים מופלאים שלא מפסיקים לזרום אחד לתוך השני כמו נהר מחורבן, ביצועים מדוייקים, ומיקס/הקלטה מהטובים מהסוג הזה (צלול וחד) שהיו השנה. בעיניי הם גרסת הדור החדש ל-Cobalt, שזו לא רק אחת מלהקות המטאל האמריקאיות החשובות והטובות של המאה הנוכחית אלא גם אחת הפחות מדי מושמעות. אז שמעו Cobalt ושמעו הרבה הרבה Immortal Bird.

Shin Guard – 2020 // Independent

את הרכב ההארדקור/סקרימו הזה מפיטסבורג הכרתי בזכות ערוץ היוטיוב של מייק סי טאון שהוא, למי שלא יודע, רבע מהחבורה של Dead End Hip Hop שלהם ביקורות טובות אם כי חופרות על ראפ והיפ הופ. אבל מייק הוא גם כנראה אדם בלתי נסבל וגם הרדקוריסט/מטאליסט בעברו עם טעם נורא ואיום בבלאק מטאל וטעם קרוב למושלם בהארדקור. אז הוא דלה את הפנינה הזו, והיא כרגע במוח שלי אחד מנגיד 3-4 אלבומי ההארדקור הכי טובים ששמעתי השנה. כבר כתבתי את זה בפוסט המקורי, אבל בעיניי התגלית שלהם שקולה לתגלית של Portrayal of Guilt בשנה שעברה, ולא רק בגלל הדמיון הסגנוני. להקות משום מקום שעושות הכל מושלם. זעם, רגש, יופי, פלצנות, ריפים, תופים מפה עד לקרחון מלא תופים בים הצפוני, ושירים יפים. בעיקר שירים יפים.

Yellow Eyes – Rare Field Ceiling // Gilead Media

בתור כתב החצר הישראלי לענייני בלאק ברוקלינאי (מיניתי את עצמי, תתמודדו נשמות), Yellow Eyes תמיד היו להקה מיוחדת בלב המיוחד שלי. בין הניסיוניות של קראליס, הדכאון של Castevet או השגעון המוחלט של Liturgy, לחברים הצהובים תמיד הייתה הגישה הנדירה למלודיה ומלנכוליה שקישרה אותם, יותר מכל להקה אמריקאית אחרת, ישר למסורת המזרח אירופית/נורווגית של בלאק מטאל חותך. ואני חושב שהאלבום הזה הוא באותו הזמן גם הכי ״אירופאי״ שלהם – הקלטות של נזירים שרים לא מזיקות בהקשר זה – וגם הכי אמריקאי. אבל לא אמריקאי בלאק מטאל, אמריקאי Smashing Pumpkins או Hum, פופ-רוק-שוגייז אמריקאי מתקתק שעובד מושלם עם השירים המופרעים ועמוסי הריפים שלהם. אם אתם אוהבים את Siamese Dream ובלאק מטאל, אין אלבום טוב מזה.

Ashbringer – Absolution // Prosthetic Records

ואם אנחנו בבלאק אמריקאי שעושה לאנשים לבכות, מוטב שנדבר גם על האחרון של Ashbringer, רביעייה מינסוטית שזה לה האלבום השלישי ויושבת מעולה על הציר הבלאק האמריקאי של צפון מרכז וצפון מערב ארה״ב. תחשבו על Panopticon משולב עם קצת Falls of Rauros שבזקו עליו מעט Wolves in the Throne Room בואך Agalloch. איזו רגשיות אטמוספרית כזו של אנשים שעושים גראולינג בזמן שציפור שיר נחה להם בשלווה על הכתף ואייל אוכל להם גרעינים מהידיים. משהו כזה, רק עם נטיות פרוגרסיביות מעט יותר בולטות. אלבום יפה, מינורי מאוד, ויפה מאוד.

חושך – חושך // הוצאה עצמית

אלבום ישראלי מאוד מיוחד, שלבלוג חסר ידיים זה היה העונג להחזיק למשך זמן ולהציג אותו לראשונה. אני אוהב מוזיקה ישראלית, שזה לא אומר שאני אוהב שלמה ארצי או אייל גולן, אני מזמזם אותם לפעמים. אני אוהב מוזיקה שלוקחת את מה שהיא לוקחת מאיפה שהיא לוקחת אבל מתעקשת על האדמה עליה היא עומדת, בצורה זו אחרת. ושי מזרחי, האיש המוכשר מאוחרי פרוייקט האינדי/בלאק חושך, כאילו בקלילות תופר את כל מרכזי ההשפעה האלה לאלבום בכורה אחד מרגש. כאילו לקחו אלבום של סיוון שביט, אהוד בנאי והפליטים, וברי סחרוף וזרקו אותם דרך המסננת של הבלאק המשונה והקיטשי של Summoning. אלבום כל כך מיוחד ויפה. בינתיים אפשר לשמוע אותו רק פה, אבל בקרוב בכל היקום. תקנו את השיט הזה.

Epitaphe – I // Aesthetic Death

אולי לא שמתי לב, אבל לא יצא המון דום שממש אהבתי השנה. כאילו, היו, נגיד הספליט המופלא של Un, או מזמור, שתכף נגיע אליו, שהוא סוגשל דום, וכמובן Werian המכשפים, אבל אולי אני מתכוון לומר שלא יצא דום שגרם לי לחשוב שהעולם נגמר ולדמיין חבלי תלייה. ואז בא אלבום הבכורה של הרביעייה הצרפתית Epitaphe וסגרה לי את הפאקינג פינה של הסבל הקיומי. לאלבום הזה הגעתי דרך ערוץ היוטיוב הנהדר Odium Nostrum, שאני מניח שכולם מכירים אבל על כל מקרה, שמנפק דרך קבע בלאק ודום מטאל מעולה. וגם הפעם לא הכזיב. דום כבד בצורה כמעט בלתי נסבלת מתובל בבלאק מטאל וריפי דת׳/דום מעולים, ומקיף את הררי הריפים המדכאים שלו עם ים מלודיות מעוררות אימה וקבס (איזה כיף לכתוב קבס!). כבד, מטריד, משונה, אדיר.

Kvelgeyst – Alkahest // Vendetta Records

אתחיל ואומר שאם אני סתם ככה פוגש ברנשית ברחוב ואותה הברנשית אומרת לי: ״רון מהר, שלושת אלבומי הבלאק הקר הכי טובים ששמעת השנה״ אז אני אומר לה ״הופה נשמה, מה קרה למה נשמע מה קורה?״ ואומר לה: ״דרסטוס, קוולגייסט, ואוסומנסר״. לא כי לא יצאו אלבומי בלאק קר אחרים, ולא כי אלו שהמלצתי עליהם לא היו מעולם, כולל הילו אייז וכולל ה-False ומלא אחרים. זה פשוט שאת אלה אני שומע הכי הרבה, בצורה הכי תכופה. והאלבום הזה של קוולגייסט, הרכב שוויצרי שקשור בצורה זו אחרת לקולקטיב השוויצרי הנהדר Helvetic Underground Committee, יושב על המשבצת שאפשר לכנות אותו: ״אנחנו משוגעים״. ניסיוני, מטורלל, מקורי, יצירתי, ומבוצע פשוט מדהים. שלא נדבר על זה שזו עטיפה מהממת שבזכותה גם הגעתי למקור שלה וגם רכשתי אותו. אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיים שלי. ואם אתם שואלים מה זה ״בלאק קר״ אתם בבלוג הלא נכון.

Skaphe + Wormlust – Kosmískur hryllingur // Mystiskaos

זה, נשמות רכות שלי, לא בלאק קר או חם. זה מימד אחר. לקוראים הקבועים של בלוג חסר אשכים זה (מסכנים שאתם) ידוע כבר, נגיד, די הרבה זמן על האובססיה שלי עם צמד הלהקות סקאף (אמריקאיים, אלכס פול, חולי נפש) ווורמלסט (איסלנדים, ה. ו. לינגדל, חולה נפש). ואלו אובססיות, אני חייב להגיד, שפיתחתי בנפרד. בהתחלה היה את וורמלסט ואלבום המופת שלו The Feral Wisdom (אפשר פה לקרוא את הראיון שעשיתי איתו על האלבום הזה) ואחר כך הפציעו האמריקאיים הפצועים עם סדרת אלבומי סקאף המטרידים בכבדותם. אבל אז, הפלא ופלא, אחרי שרשרת אירועים מעיינת, שכבר תיארתי בפירוט פה, הם איחדו כוחות לרובוטריק ענק של בלאק דיסוננטי, ניסיוניות חסרת פשרות, ורצח בעיניים. אם משהו מהמילים האלה קוסם לכן, לכו על זה. ותכבו את האור.

Miserable Failure – A Pig's Head on a Stick // Standalone Complex

אני יודע, אני יודע. מלא המלצות ברצף מלאות במוזיקה מדכאת נורא ואלימה, נכון. אז בואו נרים קצת עם שיר אחד באורך כמעט חצי שעה של דת׳ מטאל מסוייט שמחליף כל חמש שניות ריף ומצב רוח ועושה רושם שרוצה או מנסה למחוץ את הנפש להכרה שהיא כלום והגוף הוא בלון מים ריק. צמד צרפתי בשם Miserable Failure שהוציא את היהלום השחור הזה תחת השם הסקסי Unknown Artist ועל הדרך הקיאו את ערימת הריפים הכי מכוערת ויפה ועקומה מאז שגורגטס הוציאו איפי לפני שלוש שנים בערך. כל כך הרבה יומרה, כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה ריפיייםיםיםיםםיםיםים. לא ייאמן כמה זה יפה החרא הזה. ממיס לבבות. אם תרצו עוד ריפים שחורים עקומים, יש גם אתה זה.

Ossomancer – Artes Magickae // Pacific Threnodies

האמת העצובה היא שאני לא מצליח להפסיק לשמוע את האלבום הזה. יש לפרוייקט האמריקאי החדש הזה, מגובה פה בהופעת אורח של מר ABSU בכודו ובעצמו, הרבה מאוד מכל הדברים שאני אוהב במוזיקה הקיצונית שלי. הוא כתוב נהדר, הוא מופק נהדר, הוא מלודי כשהוא רוצה, הוא מלחיץ כשהוא רוצה, הוא מבדר כשהוא רוצה, ובדרך כלל כל הדברים הללו באותו הזמן ממש. הרשעות והריפים של Immortal, המלודיה והדרמה של Bathory והטירוף של Carcass איזור שנת 1994. משוגע ונהדר לגמרי.

Wreck and Reference – Absolute Still Life // The Flenser

עוד להקה שאני סוחב איתי בכמה שנים האחרונות, לפחות מאז אלבום המופת שלהם Want שיצא ב-2014. אין כמוהם כל כך, אז קצת קשה לתאר למי שלא מכיר, אבל תחשבו על זה ככה: דפש מוד החליטו שבמקום לנגן על הכלים שלהם הם נופלים עליהם בטעות, לוקחים סמי אמת ומדברים על כמה חרא להם. להקה שהיא עצב חשוף ויפה. קצת אלקטרוני, קצת אינדי, ומספיק שכול וכישלון כדי לגרום לדארקת׳רון להישמע כמו להקת פולקה בחתונה.

Heaume Mortal – Solestices // Independent

בלאק אטמוספרי צרפתי טוב ו, כן, אווירתי, מלא בתופים גדולים ותעשיתיים שזה תמיד מבורך בסוגה הזו שבה התופים נוטים להפוך לזבוב ברקע. צמד צרפתי מעניין מאוד, עושה מוזיקה גדולה מאוד, מלאה ברגש מוגזם כמו שצריך, ומספיק גיטרות בטרמולו כדי להעיף שלדג מהענף שלו. יפה נורא, גדול נורא, ומתובל במספיק קטעים מלודים יפים כדי לנשום קצת מהחושך.

Weeping Sores – False Confession // I, Voidhanger Records

אני אומר את זה בכמה שנים האחרונות אבל אומר זאת שוב: I, Voidhanger הם כנראה הלייבל האהוב עליי באירופה (יחד עם Vendetta ו Haeresis Noviomagi) והסיבה היא שהם יושבים אצלי במוח בדיוק במקום המוזר שאני אוהב. מוזיקה חכמה, מרגשת, כל פעם. והפעם (גם האלבום הבא ברשימה) הם ממש הגזימו. הרכב שכולל את חברי Pyrrhon הניו יורקית והמוזרה וחברת Hell בדימוס ו Tchornobog בהווה שהוציאו זה עתה את האלבום הכי יפה ש Warning לא הוציאו ישר אחרי Watching from a Distance יחד עם האלבום שמורביד איינג׳ל לא הוציאה בין Blessed Are the Sick ל- Covenant. תוסיפו לזה מנה גדושה של פרוג מטאל אווירתי, וקיבלתם, ממש ככה, את מה שהופך במוח שלי לאחד מחמשת האלבומים הכי טובים שיצאו השנה, בכל סוג של מוזיקה. מרגש, כבד, עשוי בטוב טעם, פשוט מדהים.

Haunter – Sacramental Death Qualia // I, Voidhanger Records 

עוד אלבום מושלם מבית מדרשם האיטלקי של IV, אבל הפעם משהו שונה לגמרי: דת׳ פרוגי שהוא בכלל אלבום דת׳ מטאל משוגע שהוא בכלל אחד מהאלבומי הבלאק המוזרים והשאפתניים שיצאו השנה שהוא בכלל יצירת מופת של דת׳ מטאל מאתגר סטייל Imperial Triumphat או Dodecahedron, שהוא בכלל משהו אחר לגמרי ומעולה וכבד וחכם כל כך. חכם, בעיקר חכם. אלבום נפלא, הם מטקסס. פשוט תשמעו את זה. פשוט.

Some Became Hollow Tubes – Keep It in the Ground // Gizeh Records

אלבום יפהפה שהוא עצם לזרוק לכיוון חובבי הדרון/פוסט רוק שבינינו. איידן גירט, המתופף של Godspeed You! Black Emperor ו Exhaust ואריק קוואך מ thisquietarmy מצרפים כוחות למה שעלול היה להיות גלולת שעמום של דרון רגיל וסתם יאללה, והפך למעשה לאלבום מכשף שמשלב באופן ייחודי את האורגניות והתחושה החיה של להקת רוק עם האי-אנושיות הזו שלפעמים מאפיינת מוזיקת דרון. שימו ברקע, תתחילו לסדר את הבית, ופתאום תשימו לב שהבית מסודר מאוד אבל נראה קצת כמו מקדש לשטן. זה הדיבור.

Low Flying Hawks – Anxious Ghosts // Magnetic Eye Records

עוד שיתוף פעולה יוצא דופן, ועוד סגנון מוזיקלי מעט יוצא דופן בין כל הריפים האלה (אל דאגה, הריפים תכף חוזרים). רוק פסיכודלי פולקי עשוי מעולה שבין מבצעיו אפשר למצוא אושיות מוזיקליות רמות דוגמת דייל קורבר (מתופף ה-Melvins, למשל) וטרבור דאן, הבסיסט של כל העולם (מיסטר באנגל, סיקרט צ׳יפס, מלווינס, שאמשיך?). שקט, מינורי, מטריד בטירוף, וכמו כל אלבום פסיכודלי טוב מרגיש שאתה קצת על סמים מבלי להיות על סמים כל כך. ויפה מאוד, כמובן.

Meth. – Mother of Red Light // Prosthetic Records

אם נעשה את אותו התרגיל שעשיתי אז עם בלאק מטאל קר, שבו אני מתמודד עם דרישות של זרה ברחוב לקבל שלוש המלצות כאלו או אחרת, אז כנראה שהאלבום של מת׳ יככב חזק בקטגוריה היוקרתית ״מאת׳ רוק הארדקור משוגע שמעו פעם כנראה TDEP אבל החליטו שהם נמושות״, יחד עם Fawn Limbs, אליהם ישר נגיע ממש תכף, ו- Black Matter Device, עליהם הומלץ בפוסט קודם. הרכב שהוא קולקטיב שיקגו-אי שהחליט שאם נכנסתם ככה לשוולה מדיטטיבית אחרי ששמעתם את Log Flying Hawks אולי הגיע הזמן לקום לתוך סיוט של ריפים א-סימטריים וצרחות יגון. אני אגב, קם ככה כל בוקר, אז מבחינתי אין בעיה כל כך. אלבום פשוט מטורף באלימותו ותזזתיות שלו, ומספק כל שריר קפוץ בגוף.

Psicosfera – Beta // Avantgarde Music

להקה ארגנטינאית חדשה שהלכה על קונספט מעניין שנידון לכאורה לכישלון – הדרמה המוזיקלית של בלאק מטאל מהזן האוונגרדי (Bergraven ושות׳) רק שהקטע של הקולות אף פעם לא באמת קורה, והדבר היחידי שמחזיק עניין הוא הדינמיקה בתוך השירים עצמם, המקוריות של הרעיונות, ואיכות הביצוע! ותראו מה זה, זה הצליח! אלבום יפהפה, מקורי, מוזר, מוזיקת רקע נפלאה שהיא גם מוזיקה שאפשר לשבת ולחשוב על כל תו בה. נהדר נהדר.

Zeresh – Farewell // 999 Cuts

על האיפי הקודם של הגברת תמר זינגר המלצתי בקור בשנה שעברה, ואמרתי שהוא כמו לשמוע גרסה אקוסטית של My Dying Bride במקפיא. אז האלבום החדש והראשון של פרוייקט הנאו-פולק/דום הישראלי המעולה הזה לקח את הרעיון הכללי הזה והכפיל אותו. כאילו, מילולית – הכפיל אותו. זינגר מצליחה לייצר שירים פשוטים לכאורה ונוגים לכאורה שמבוצעים ומוקלטים בצורה כזו שזה נדמה ששמו מיקרופון בחדר מלא רוחות רפאים שמתקשרות איזו אמת לא קוהרנטית לגבי שברון לב ומצטטות משוררים מתים. או במילים אחרות, חוויה אחרת, שונה, חוץ גופית במעט, ומטרידה ביופיה. זה הזמן לשמוע זרש.

Tomb Mold – Planetary Clairvoyance // 20 Buck Spin

הסיפור של הרכב הדת׳ מטאל הקנדי טומב מולד הוא סיפור פשוט, יחסית. כאילו, המוזיקה לא פשוטה בשיט, ולפעמים זה נדמה בזמן שמאזינים לאלבום האחרון שלהם שנפלנו לחור בזמן ויצאנו בפלורידה ב-1991 רק עם הפקה חדשה ועוד ריפים. אבל הסיפור פשוט: בים של להקות דת׳ מטאל חדשות טומב מולד יוצאים שוב ושוב עם ידם על העליונה מעצם העובדה הדי פשוטה שהם כותבים את השירים הכי טובים ומבצעים אותם הכי טוב. שיעור פשוט, לכאורה, קשה לביצוע, אבל מעודד. כי העובדה שאתם עושים משהו טוב, בים של חיקויים מביכים, גורמת לכם להתבלט ולמוזיקה לזרוח כמו חללית מתרסקת. יש עוד מתחרים, ואמור לצאת אלבום חדש ל Blood Incantation, אבל כל מי שמוחו בראשו יודע שזה ההר לכבוש השנה.

WORMED – Metaportal // Independent

אני שונא כל דבר שקשור ב-Wormed הספרדים. אני שונא את העטיפות שלהם, את הלוגו שלהם, אני שונא דת׳ מטאל ברוטאלי משוגע כזה שאי אפשר להבין בכלל מה קורה בו חוץ מהרצון העז של המוזיקאים לאונן, ואני שונא את המשפחות שלהם. אבל תגידו מה שתגידו, אף אחד, אולי רק Origin, לא עושים את זה טוב כמוהם, והנה הם באו לבקר, פיזרו עלינו איפי של דת׳ מטאל מושלם, מושלם, מושלם, וחזרו לאכול מה שזה לא יהיה שספרדים אוכלים. מושלם.

Mizmor – Cairn // Gilead Media

האם זה בלאק מטאל קר? האם זה בלאק מטאל חם? האם זה דום? האם זה מטאל בכלל? האם זה חמור נוער שנפל מצוק? האם זו רק עטיפה יפה עם שם עברי? כל זאת ועוד. אפשר להתווכח על הייפ, אפשר להגיד שנמאס לראות ברנשים עם ברדסים על עטיפות של דברים, אפשר הרבה דברים. אבל דבר אחד אתם די בטוח לא יודעים לעשות, וזה לכתוב ולבצע אלבום כזה, גדוש בכל כך הרבה רגש ואנרגייה מאיימת ומאיינת. האיש הידוע בשם ALN חזר, ולא רק שהאקדח היצירתי שלו היה טעון, הוא הרג את כולם. האלבום של Panopticon שהייתי צריך השנה, מבחינתי, רק אכזרי מעט יותר. חובה.

E-L-R – Mænad // Prophecy Productions 

סיפור האהבה שלי עם החברים השוויצרים האלה התחיל בתגלית לא קשורה לשום דבר של הדמו שלהם בתחילת השנה. ואני נפלת חזק, חברים, ומהר. פוסט-מטאל אווירתי, עדין, מרגש. הדמו הרגיש לי בכלל כמו אלבום מדהים של להקה שכאילו אני כבר מכיר שנים. אבל עכשיו יוצא להם אלבום חדש (בסוף השבוע הקרוב, למעשה, אבל יש כמה שירים כבר עכשיו) והוא הולך להמם אתכם. אני לא צוחק בשום צורה, להמם אתכם. מוזיקה יפהפה לאנשים יפהפיים.

Nothingness – The Hollow Gaze of Death // Independent

במילה אחת: גועל נופש. בכמה מילים: מאלבומי הדת׳ מטאל הכי דוחים, עקומים, ומבריקים שיצאו כל השנה, וזה אלבום בכורה (!) של הרכב עלום שם (עם שם, כן) ממינסוטה. כאילו, מה? כל כך הרבה ריפים, כל כך הרבה הפקה בול בול בול מודרנית מבריקה קיטשית אבל אפקטיבית, וכל כך הרבה כשרון והבטחה לעתיד. הם יהיו גדולים, מאוד. אם נפשותיכן חשקונה בעוד דת׳ צעיר מעולה, אז כדאי מאוד ללכת גם לפה.

Fawn Limbs – Harm Remissions // Sludgelord Records

נתחיל רגע בעטיפה, שלי, לפחות, מזכירה בדיוק את האסתטיקה של אחת הלהקות הגדולות של העשור האחרון, Celeste הצרפתים. וזה מצחיק, כי אחרי שיחה קצרה עם אחד מחברי ההרכב, וזה שהיה אחראי על העטיפה הזו, עושה רושם שזה בדיוק מה שהיה לו בראש. אני לא אומר את זה כי האלבום הזה של Fawn Limbs דומה לאלבום של סלסט או משהו כזה, רק כדי להגיד שהאנרגיה המאנית הזו, החספוס והכובד שמאפיין כל כך הרבה מהמוזיקה באלבום הבכורה של התלכיד הפיני/אמריקאי הזה, שזה לא רעיון רע להחזיק את סלסט בראש בזמן ששומעים את כל השיגעון הזה. לא הבלאק-יענו של סלסט, יותר המאת׳ של Botch או Knut, בשילוב רגעים כמעט דת׳ מטאליים. אבל אותו חושך יפהפה. או לפחות, שכן. אלבום מדהים.

Portrayal of Guilt – Suffering is a Gift // Closed Casket Activities

להקת ההארדקור/סקרימו החביבה עליי ביקום מאז איפי הבכורה שלהם בשנה שעברה הייתה מאוד עסוקה השנה. הם הוציאו איפי שני (הנה הוא פה), מעולה, אלים, ומרגש לא פחות מקודמו. הם הפכו לסוגשל לייבל, והוציאו אלבום בכורה להרכב הדת׳רוק המעולה Secret Shame, והם הוציאו ספליט יפהפה עם Soft Kill הנוגים והיפים. מאנונימיות למעצבי תרבות, בשנה. ושוב, למה? כי הם הכי טובים, זה למה. וגם פה הם עושים הכל בשיאם, כוח, כוח, כוח, זעם, והכל מבלי לאבד את היכולת לרגש גם בזמן שמישהו מוחץ לך את המוח. המוזיקה של העתיד, חברים.

Serpent Column – Mirror in Darkness // Mystiskaos

כאילו, יצא עוד הארדקור מעולה השנה (למשל זו, ולמשל זו), אבל היה לי פה בהיר מדי לרגע, אז הנה קצת חושך. אבל ההרכב הזה, פרוייקט בלאק מטאל של איש אחד שבא אלינו ישר מהשאול שהוא ארה״ב, הוא לא לגמרי לא קשור להארדקור שבא לפניו. וזאת משום העובדה שהאלבום החדש של SC הוא במידה רבה תמהיל משונה ומפחיד כאחד של הבלאק מטאל הכי דיסוננטי וקשה שאתם יכולים לחשוב עליו עם סוג האנרגיה המאנית שאני חושב עליה בהקשר של להקות מאת׳ או הארדקור. מה שאומר שזו הספינה הכי כבדה ומלאת שלדים שאתם יכולים לדמיין וזו הספינה הכי תזזיתית ולא צפויה באותו הזמן. לא בטוח שיש עוד אלבום כזה השנה. אני מניח שהכי קרוב אליו זה האלבום של סקאף + וורמלסט שצויין קודם, אבל זו חיה כל כך שונה. זה קצת מרגיש כאילו לא הייתה מוזיקה כזו בכלל. לא לשמוע לבד. למי שמחפש עוד סיבות לשמוע מוזיקה שמטילה ספק בקיומו של האדם, אני ממליץ גם על הדבר המשוגע הזה.

Cult of Luna – A Dawn to Fear // Metal Blade Records

אני עוד שומע את היצירה האחרונה מבית אולי להקת הפוסט-מטאל הכי חשובה שעדיין עומדת על הרגליים היום, ואולי מאז ומתמיד (הו!), אבל יש מקום, אני חושב, למסקנות ראשוניות. והמסקנה הכי בולטת באלבום הזה היא שלא רק שג׳ולי כריסטי, כמו שכמה חשבו, לא הפכה לחברת להקה מן המניין אחרי שיתוף הפעולה המצויין ביניהם ב Mariner עושה רושם שהאלבום החדש של CoL אומר ואומר חזק: אני ההמשך של Vertikal, לא של Mariner. ויותר מזה, הוא אומר: ״אני ההמשך של ורטיקל ואלבום ההופעה החיה שיצא לפני שנתיים Years in a Day. ההדר הבומבסטי חזר, איתו גם המלודיות המכשפות והמלודרמה, ויחד איתם תחושה חזקה יותר מתמיד של חספוס, כאוס, ושל החדווה של להופיע עם להקת רוק. תוסיפו לזה את העובדה שאף להקה באזור הזה לא כותבת שירים או מבצעת כמו ש CoL ממשיכים פעם אחרי פעם לעשות, וזה הופך לאלבום חובה לכל אוהב פוסט-שקרכלשהוא, באשר הוא.

Uniform and The Body – Everything That Dies Someday Comes Back

קל לאבד כיוון עם ההוצאות של The Body. גם כי יש כל כך הרבה מהן, גם כי יש כל כך הרבה סוגים מהן. וקל להתחיל לזלזל בצמד חמד הזה מפרובידנס. כאילו, אם זה קורה כל כך הרבה, זה יכול עדיין להישאר טוב? אז, כן. התשובה היא כן. זו תמיד טעות לא לשמוע את החדש של The Body, זה החוק. והפעם, אני חושב, אולי יותר מתמיד. כי השילוב בינם לבין התעשייתיות הזועמת שהיא Uniform פשוט יוצרת משהו חדש לגמרי, מלא חדווה, נעדר הרבה מהניהליזם שלפעמים דה בודי שוגים בו, ומלא מוזיקה לנסוע איתה מהר מאוד בצורה חוקית לגמרי, כמובן. גודפלש על ספידים עם Basement Jaxx ברקע.ֿ

Dold Vorde Ens Navn – Gjengangere i hjertets mørke // Soulseller Records

אחת מהוצאות הבלאק המסקרנות של השנה שהיא איפי הבכורה של הרכב הבלאק הנורווגי הניסיוני Dold Vorde Ens Navn. חלק גדול מהעניין בהרכב החדש לגמרי הזה הוא גם האיכות המוזיקלית של המפלצת הזו אבל ראוי לדבר קודם על האנשים, כי זה די מעניין גם: הוואר מ Satyricon (ובעבר גם Ulver), ויקוטניק מ Ved Buens Ende, וחברי nidingr ו DHG/Dødheimsgard בעבר ובהווה. שזה, כאילו, די קול. אבל מה שהכי קול פה, אם יורשה לי, זה הפאקינג בלאק מטאל הנורווגי הקלאסי אך המשונה אך המופק מושלם שיוצא פה. לא הרבה שירים, כולה ארבעה, אבל יותר ביצועים טובים ורעיונות טובים משני אלבומי בלאק ממוצעים, ואני נדיב מאוד. נכון יש כאלו סדנאות שמלמדים בהם לתופף כמו דייב לומברדו וכאלה? אז כזה, רק למוזיקה.

Presence of Soul – Absence of Objective World // Independent 

מהוצאות הפוסט-שקרכלשהוא הבולטות והמקוריות של השנה, Presence of Soul הוא פרוייקט מוזיקלי של צמד יפני אבל למעשה כנראה נסוב סביב החזון המוזיקלי של אחת מחברות הצמד, יוקי. שילוב מהפנט ויפהפה של בלאק מטאל, פוסט מטאל, דרון, סלאדג׳, ולמעשה כל צבע מבין צבעי הקשת כל עוד יוקי חושבת שהוא מבצע את העבודה שלו, שהיא לצבוע דברים בשחור. מוזיקה אחרת, מרגישה מקורית, שזה לא פחות מנס בהתחשב בבליל העיסתי שהוא פוסט-מטאל בשנים האחרונות, ומרגשת. בונוס: כמה הופעות אורח אדירות של מוזיקאים מהרכבים כמו Rosetta, Izah ו- Storm of Void.

White Ward – Love Exchange Failure – Debemur Morti Productions

אם אנחנו כבר בפוסט-שקרכלשהוא קצת אחר (תודה לאל), הבה נטוסה לנו מיפן לאוקראינה, שם מחכים לנו White Ward עם אלבומם השני. שילוב של פוסט בלאק אלים מהסוג ש Altar of Plagues הנחיתו על העולם לפני שהם נעלמו בטרם עת, יחד עם הצ׳יל/ג׳אז/פוסט-רוק של הרכב כמו Bohern and der Club Gore. אני אישית לא חשבתי שאני אכתוב משהו כזה בחיים שלי, אבל הנה אנחנו פה ו, הפתעה או לא, זה עובד נהדר. שאפתני, מוזיקה בטירוף, לפעמים גם קצת קיטשי, אבל מיוחד וייחודי. תודה לאל, שוב.

Torpor – Rhetoric of the Image // Sludgelord Records

עוד הוצאה מצויינת של הלייבל החדש/הבלוג הישן Sludgelord שמפגיזים השנה בקטע מוגזם (תבדקו גם את Wallowing, Hope Drone ו – Opium Lord אבל הכל די מעולה). והפעם, אם שוב נשאר לרגע במחוזות הפוסט-שקרכלשהוא: הדבר הכי כבד בעולם. ״חח, רון, אתה ודאי מתלוצץ״. לא, אני לא. אווירה? יש. שירים טובים? יש. הפקה בול פגיעה בכל מה שקשור ללגרום לסלאדג׳ להישמע כבד וצלול? יש. ריפים שנשמעים כמו ממותות שברחו מהכלוב (אין ממותות בכלובים, אני מודע לעובדה שהן נכחדו) והכחידו כפר של מגברים. סבבה.

Coffins – Beyond the Circular Demise // Relapse Records

זה השלב בפוסט המקולל הזה שאני מתחיל לקלל את עצמי למה נכנסתי ולמה לכתוב כל כך הרבה על אלבומים שגם ככה כתבתי עליהם שלוש פעמים בעבר וכל זה, אבל אני נשאר חזר. אבל, מכיוון שקופינס הם לא בדיוק להקה חדשה, ומכיוון שדת׳-דום הוא תחום קטן ומלא אנשים טובים (אני!) אומר רק זאת: אם אתם שונאים ריפים והפקת דת׳ מושלמת, תוותרו על האלבום הזה. הוא לא בשבילכם. הוא בשבילי.

Blut aus Nord – Hallucinogen // Debemur Morti Productions

אז, האלבום הזה היה אמור לצאת מתישהו ויצא הרבה לפני. הסיבה: הודלף, הופץ, והלייבל והלהקה התבאסו מספיק כדי לשחרר אותו מוקדם. עכשיו, אני גדלתי בימי ה emule העליזים, אז אני מבין. אבל אני גם לא מבין. כי עד כמה שכולנו מרוששים, אנחנו גם יודעים שהלהקות המוזרות האלה חיות על כרעי תרנגולות בנקמפיות. אז תקנו. זה הדיבור. אבל, לענייננו: האלבום החדש של Blut aus Nord הוא גם אלבום שאני לא לגמרי סגור מה אני חושב עליו. גם כי הוא רק עכשיו יצא, אבל גם כי הוא אחד הדברים הכי פחות Blut aus Nordיים בדיסקוגרפיה שלהם. אני מניח שזה נשמע כמו תלונה, ואולי זו קצת תלונה. אז אני אגיד את זה חיובית: כש-BaN מחליטים שבא להם לעשות בלאקגייז הם עושים את זה יותר טוב מכולם, אבל לא ממש ברור מה גורם להם לפנות לשם בהתחשב בעובדה שהם בילו עשורים בפיתוח צליל שהיה ייחודי להם בלבד. אז, אלבום מעולה והשירים יפים והכל, אבל אני צריך עוד זמן לחשוב.

No One Knows What the Dead Think – No One Knows What the Dead Think // Willowtip
Takafumi Matsubara – Strange, Beautiful and Fast // GCBT Records

זה כאילו לא פייר לדחוס את שני האלבומים האלה יחד, אבל אני חושב שבמוחו של כל חובב גריינדקור באשר הוא האלבומים האלה במוח באותו הזמן. גם, כמובן, בגלל סמיכות הזמנים, שניהם יצאו באותו היום, וגם בגלל סמיכות הביוגרפיות. מטסוברה היה גיטריסט Mortalized המשוגעים וכמובן גם של Gridlink המטורפים, וג׳ון צ׳אנג, שמתאחד עם רוב מרטון מ-Discordance Axis המפורקת והאגדית, היה סולן Gridlink. אז, איך אמרו Rival Schools האדירים – united by fate. ומתבקש אולי כאילו להשוות גם בין שני האלבומים, למרות שהם שונים מאוד. NOKWTDT הוא אקורד הסיום הרגשי והמעשי של סאגת דיסקורדנס אקסיס, בעוד האלבום של מטסוברה הוא פרוייקט אינטרגלקטי מטורף בהשתתפות כל המי ומי בעולם הגריינדקור. אני על שניהם, בינתיים, אבל רק אומר שכרגע נטיית הלב שלי היא לאלבום של מטסוברה. לא יודע בדיוק למה, אבל הוא מרגיש חופשי, מלוכלך, ומשוגע יותר. אבל שניהם מדהימים, כמובן. סתם רשמיי לרגע זה.

Intercourse – Bum Wine // Independent

אסיים את הפוסט המטורף הזה (כן, אני יודע לא כתבתי על ה Kayo Dot החדש או על Chelsea Wolfe, הם מעולים, נגמר לי הכוח) עם התאהבות. אני אדם פשוט שאוהב מוזיקה, אבל להקות רוק באות לו לא פשוט. לא קל לכבוש את ליבי מהצד הלא מאוד כבד של מוזיקת גיטרות וזה. יש את ה-Drones שהם מושלמים אבל מתעקשים לא לעשות מוזיקה, ואת Pile אהובי נפשי, וזהו. אז עכשיו יש בחור חדש בעיר, קוראים לו אינטרקורס, ואנחנו מתחתנים ביוני 2020. תשמעו כל מה שהם אי פעם הוציאו. הם משוגעים, הם מקוריים, הם אלימים נפשית, והם מושלמים. זהו.

אה, ולמי שלא יודע, קולקטיב המוזיקה האדיר באגן המזרח התיכון, Shalosh Cult, מוציא אוסף חדש של שלל להקותיו האדירות (כן), והשיר הראשון שיוצא הוא של NUR כפרה עליהם, אז תאזינו פה. ביוש. שמה למטה כמה טיפים לגבי הוצאות עתידיות.

הוצאות לשים עליהן עין בעתיד הקרוב: Vanum, Coilguns, Blood Incantation, Have a Nice Life, Petbrick, Esoteric, Lightning Bolt, Lord Mantis, Dysrhythmia, Caina, Teitanblood, Cattle Decapitation, Alcest, Mortiferum, Chained to the Bottom of the Ocean, Midnight Odyssey