פרוייקט אלבומים ששווים מדף // Fugazi – The Argument
העובדה הכי משמעותית בקריירה של פוגזי, בעיני רבים מאלו שעקבו אחריה במשמעת כמו צבאית לאורך שנות התשעים, הייתה שאיאן מק'אי, המוח, הנשמה, והמנהיג של הלהקה, היה בשלב אחר של חייו המוח, הנשמה, והמנהיג של אחת הלהקות המשפיעות ביותר בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית של שנות השמונים בארה"ב – מיינור ת'רט (Minor Threat).
מיינור ת'רט היו מפלצת הארדקור מהמפחידות והמוכשרות ביותר וממגדירות הסאונד של מי שהייתה אחת מבירות ההארדקור דאז, וושינגטון די.סי. ובקיצור, אקסית מיתולוגית מאוד. מאוד.
העובדה הזו הייתה מספיק מכריעה כדי שבכל קהל שפוגזי אי פעם תנגן מולו – קהל שבלווא הכי היה מורכב מפסיפס מבלבל של פאנקיסטים עצבניים עטורי ניטים וקרחות, היפסטרים קרי מזג, וילדי אלטרנטיב חנוניים ורזים (או שמנים) – תמיד היה את הטמבל הקבוע שהביע בגרון ניחר את רצונו בשיר של אותה להקה אגדית. קטע קטן ויפה כזה מודגם ביעילות בדוקומנטרי/סרט הופעות של פוגזי, Instrument, בו מק'אי וגיטסריסט הלהקה גיא פיוצ'וטו מתמודדים, שוב ושוב, עם עוד פאנקיסט שמוכיח את הטענה שאומרת שאלו שקוראים למהפכה יכולים להיות השמרנים הצבועים והאלימים מכולם.
העבר, אם כן, רדף אחרי פוגזי בכל אלבום. כל יצירה, מ-Fugazi המחוספס ב1988 ועד Red Medicine של 1995 נעשתה ונוגנה תחת הצל הכבד של להקת העבר של מק'אי, למרות העובדה שפוגזי לא רק הצליחה ליצור סאונד משלה, אלא להפוך בעצמה לאחת הלהקות המשפיעות של הצד האלטרנטיבי של הרוק בארה"ב בעשור שלאחר מיינור ת'רט.
Argument The, אבל, היה הטיעון, כפי ששם האלבום אולי מדגים, שאיתו פוגזי ניצחה את הוויכוח.
אפשר יהיה לטעון, ובצדק לא קטן, שפוגזי ניצחו את הוויכוח ההיסטורי והטפשי הזה מאז הEP הראשון והמהפכני שלהם, ולאורך הקריירה המגוונת שלהם. אבל עם בוא האלף החדש פוגזי גם נשמעו כאילו הם לחלוטין פלטו את עצמם מהדיון. ארגיומנט נשמע, מריח ונראה הרבה כמו כל אלבום אחר של פוגזי. גם פה רגעים של שקט מוזר (The Kill) נלחמים עם משאית זבל של דיסטורשן וכעס עצור (Nightshop, Full Disclosure), וגם פה המלחמה היא בראש ובראשונה נגד מה שאולי יחשב בעיני רבים כמוזיקה או מבנה שיר בסיסי.
אבל בארגיומנט, בניגוד לכל שאר אלבומי המופת של הלהקה, פוגזי נשמעים רגועים באמצע הסערה שתמיד אפיינה אותם. יהיה קל להדביק כאן את תווית ה"בגרות", אבל לכנות את זה בגרות יהיה ליפול למלכודת צפויה, כי פוגזי היו בוגרים עם צליל משלהם וסגנון משלהם מהרגע הראשון.
מה שיוכל לתאר אולי בצורה יותר טובה, לדעתי, את השלמות של הדיסק ה(כנראה) אחרון שלהם הוא הסתמכות על הבסיס, השילדה והרעיון שהם פוגזי. זה אלבום שבו השאלה "מי הם פוגזי" נענית בצורה המלאה והשקטה ביותר, החל מהשפעות מלודיות של רוק שנות השבעים, דרך הזעם הקדוש של הסטרייט אדג' (במיל'), ועד ואינטלקטואליות המוחצנת והנטיות הפרוגרסיביות.
השירים הטובים ביותר באלבום הזה, שכנראה יחשבו מהטובים שאי פעם נכתבו, מדגימים את המתח הזה בעצמם, כמו מיקרוקוסמוסים קטנים של אלטרנטיבה אמריקאית. שירים כמו ,Life and Limb עם השקט וההומור שלו, Cashout המתפוצץ בשקט, ושיר הנושא שסוגר את האלבום, מראים עד כמה הצליחו מק'אי וחבורתו, באותו הזמן, גם לערוך קבורה מכובדת למיינור ת'רט, ולתמיד, וגם להפיח חיים ביצור מפלצתי ומהפנט לא פחות.
