אלבומים ששווים מדף // Public Enemy – Fear of a Black Planet
אולי זה היה It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back שהכניס אותם סופית לתודעה של עולם ההיפ הופ של סוף שנות השמונים, אבל ב Fear of a Black Planet פאבליק אנמי היו מצאו עצמם בכושר שיא של פרנויה, פוליטיקה וגרוב, אלבום שלמרות שהוקלט לפני 20 שנה, נשמע ומרגיש שנות אור מכל דבר שיוצא היום.
עם קצבים כבדים מספיק, וסימפולי כלי נשיפה פאנקיים מספיק כדי להמיס שכונות שלמות מהשנייה הראשונה, Fear of a Black Planet יוצא כמו טיל שיט של זעם, עם הבס הרועם והזועם שהוא Chuck D.
מה שלא יהיה, אם משהו לא מוצא חן בעיניהם, פאבליק אנמי יספרו לכם על זה. מתעשיית בידור גזענית, ב"Burn Hollywood Burn," ו""Leave this off your Fucking Charts האינסטרומנטלי; על המשטרה (הגזענית גם כן) ב"911 is a Joke"; ועל היומיום של הקהילה השחורה בארה"ב ב"Can't do Nuttin' for Ya Man" של פלייבא פלייב ו"Power to the People". וכמובן, אי אפשר בלי ההמנון הלא רשמי של הלהקה, והשיר המוכר והנמכר ביותר שלה "Fight the Power".
אבל, גדולים ככל שהשירים האלו יהיו – ואכן גדולים כמו בניין מגורים – בשירים כמו "Welcome to the Terrordome", "B Side Wins Again", ו"Brothers Gonna Work it Out" הזעם הקדוש של די וההיסטריה ההזויה של פלייב מותכים יחד עם ההפקה של Da Bomb Squad למוט ברזל לוהט על הגבול בין הפגנה למסיבת שכונה.
הטירוף המוחלט שהוא העבודה ש Da Bomb Squadעושים פה, השכבות הכמעט אינסופיות של סימפולים פאנקיים שנדחסות זו על גבי זו עד שכמעט לא נשאר מקום ברמקולים, הוא לא רק מופת להפקת היפ הופ והישג שכנראה לעולם לא ישוכפל, אלא המשך טבעי של הזעם של צ'אק די ואמירה בפני עצמו. זה לא מקרה ש99 אחוז מהסימפולים פה (והם רבים מאוד) מקורם באמנים שחורים – מג'יימס בראון, אייזיק הייז, פארליאמנט ועוד רבים וטובים – והמיש מש שיוצא תחת ידם של הSquad ו Terminator X הוא אגרוף שחור ומגניב אחד גדול.
זה אלבום שהוא מכבש של זעם צודק, אינטליגנציה וגאונות מוזיקלית, שהוא הסטנדרט להיפ הופ פוליטי גם היום, ויישאר כזה כל עוד לאנשים יש אזניים. מדהים.
צהריים טובים,
לא הכרתי את זה אף פעם-הם די מדליקים.
אני מרחיבה את השכלתי, תודה.
מברכת את מעבר הבלוג לעברית, ככה אני יותר מבינה
תתחדש!
תודה!
את התגובה הראשונה שלי!