ארבעה שירים לשבוע חדש // ראש גלוח בכוס תה

לקראת השבוע הממשמש ובא, הגעתי למסקנה שמה שאני צריך היום זו קצת מהאלימות, שמדי פעם מבליחה לה לכאן. אבל, אולי בניגוד לפעמים האחרות שבהן חפצתי בפיצוץ כמו-גרעיני, הפעם נלך על הצד הקצת יותר מעודן של העניינים. כן, זה עדיין כועס – או לפחות תוהה – וכן, עדיין המילה ההיא (שמתחילה ב-"ה" ונגמרת ב"רדקור") רלוונטית גם לכאן.

רלוונטית, כן, אבל אחרת. אז הנה כמה שירים, שניים ישנים יותר ושניים קצת יותק חדשים, שהם המקבילה לשתיית תה צונ  בזמן שחושבים על לפרק מישהו מכות.

Flipper היא אחת מענקיות ההארדקור מהצד השמאלי של המפה של ארה"ב של לקראת סוף העניין, ומהראשונות שהעז להמשיך לזעום, רק הרבה יותר לאט. בגרסה החיה של הכמעט-להיט שלהם "Way of the World" אפשר אפילו יותר בקלות מבדרך כלל לראות איך הכעס שלהם כמעט מטריף את עצמו לדעת. כמו מנוע משתגע בהילוך נמוך.

השיר השני מראה ענקית הארדקור כלל זמנית בשירת הברבור שלהם. Black Flag בהופעה ב-1986 בשיר מתוך האלבום האחרון שלהם, In My Head, שם הם כבר נמצאים במקום (אפעס) כאילו פחות "אגרוף לפנים" משנותיהם היותר מוקדמות (בערך חמש דקות לפני), אבל עדיין קטלני.

במסגרת השניים היותר חדשים יש לנו קודם את ג'ו לאלי, הגב-גבר, הידוע בשמו האחר "הבסיסט של Fugazi וגם של Ataxia (זצ"ל לשניהם). האלבום האחרון שלו, Nothing is Underrated, לצערי, נשמע הרבה מהזמן כמו הבס של פוגזי, בלי כל שאר המוזיקה. אבל, אם לומר את האמת, רק הבס של פוגזי יותר טוב מרוב המוזיקה בעולם. בשיר הזה, לפחות, החשבון יוצא חיובי.

ונשאיר אתכם עם הטירוף המתוק והמוזר של Battles מניו יורק. כאילו רוח הזעם בתרגום למשחק מחשב של פנקיסטים חנונים. שבוע אדיר לכולם: