שירים שבא לי לשמוע עכשיו, שחם לי, מחניק לי, בא לי לישון, וכואבת לי הברך – פרק ב'
כן כן, הגיע הזמן האהוב עליי בכל חודש (והרי ברור שהוא יגיע לפחות פעם בחודש) בו העולם מרגיז אותי טיפה'לה יותר מדי, מה שמוביל אותי לצריכה מוגברת של רעש מתוק ומרגיע. הפעם, יחד עם רגשות האשם הרגילים שקשורים לכל עניין ה"אני-לא-מאמין-שגם-היום-לא-התקדמתי-עם התזה-בכלל", נוספו גם עצבים ברמה קצת לאומית /פרטית עקב סרט מדכא/מעניין במיוחד שראיתי אתמול שלוש שעות (!!) רצוף. אפילו בלי להעביר ערוץ, עובדה שכמעט לא תאמן בעידן השאפל.
לא ארחיב בנושא הסרט, אבל אומר רק: אנשים לפעמים זה איכסה גדול.
ובכל מקרה, ממתי בכלל צריך תירוץ לפרוק כמה עצבים ב(כמעט) פומבי. אז הנה, מבחר מנתצי הקירות של הפעם. תודה מראש, וד"ש בבית:
נתחיל בבחירה לא שגרתית כל כך, מבחינת הצורך המוצהר בעצבים. בילי בראג מעצבן אנשים כבר הרבה מאוד שנים, ובשנים האחרונות מעצבן לא מעט גם בישראל. אבל הוא עושה את מה שהוא מאמין בו, ועם המון תשוקה. אז הנה, למרות שלא מדובר בהרים קלישאתיים של דיסטורשן (שיגיעו ממש אח"כ, כי קלישאות עובדות, לפחות עליי) קצת זעם מהבטן. מתוך אלבום החובה (!) Brewing Up With Billy Bragg שיצא ב-1984:
סערה של בס ותופים מבית היוצר של Lightning Bolt, השיר הפותח מהאלבום Hypermagic Mountain מ-2005:
אפשר להגיד על סטיב אלביני הרבה דברים: אפור, מדכא, לא מתקשר, בוטה. תכונות, למרבה ההפתעה, שמועילות מאוד כשרוצים, נגיד, לשבור חלון:
לא כל אלו שמכירים את הCorrosion and Conformity הוותיקים יודע שהלהקה הסבאת'ית הזו התחילה למעשה כלהקת הארדקור אדירה, בייחוד באלבום הראשון והמופתי שלהם, Eye for an Eye מ-1983. או הזעם… שיהיו בריאים:
Sparta זה מה שקרה ל At the Drive In (זצ"ל) בזמן ששאר חברי הלהקה הפכו ל-The Mars Volta. הרבה יותר קרוב למקור, למי שמעוניים בקרבה כזאת, ואני כן. לפחות כרגע:
אזהרה: יש סיכוי שהקליפ הבא ימיס לכם את הרמקולים:
ונסיים בנימה קצת יותר מפוייסת עם Q and not U האדירים (זצ"ל) בשיר מאלבום הבכורה שלהם, No Kill No Beep Beep מ-2000. נתראה בימים רגועים מעט יותר:
