סתם // יאללה ציונות, כוסאומו

דיון מקוטע שניהלתי לפני כמה ימים בנושא "למה אין בבלוג מוזיקה ישראלית" גרם לי להצהיר הצהרה שהייתי רוצה לחקור מעט. ההצהרה הייתה, בהקשר למוזיקה ישראלית (נקרא לה אינדי) שמתרגשת בימים אלו: "לא שמעתי משהו שגרם לאוזן שלי לעצור".

עכשיו, יכול להיות שזו אמירה נוראית, מאדם נוראי, ואף גרוע מכך, לא-פטריוטי, שלא מאזין מספיק, לא נותן הזדמנות מספיק כדי לעורר מהומה שכזו. יכול להיות. אבל כן ניסיתי קצת, כן שמעתי מיקסטייפ פה ושם, כן נמשכתי לשמוע דברים שאמרו לי שאני אוהב. ואני עדיין לא זוכר רגע שתפסתי את עצמי ואמרתי: "רגע, מה זה?! אני חייב להשיג את זה!". מקסימום: נחמד, או אפילו יפה, אבל בלי משיכה אדירה להמשיך לפרק ב'. 

אני חושב שכל העניין הזה קשור במידה מסוימת לסדרת הראיונות שאני רוצה לעשות על הקשר בין מוזיקה למסר, או עשייה (סדרה שממנה, כרגע, יש רק את הראיון עם איאן מק'קאיי). אני חושב, ואולי פה הטעות שלי, שעד כמה גדולה וגדלה הסצנה המקומית, היא תמיד נראית די דשנה, מנומנמת, ניסיונית. ילך, ילך. לא ילך, לא נורא. אקיצר, ההפך ממה שאני צריך: רוק מהנשמה, רעב ומאתגר (כן, חוץ מפורטיס).

אז כנראה שאני צריך עזרה, ואולי אתם, קוראיי הנבחרים תוכלו לעזור לי. כדי לתת מושג אני אנסה לחשוב על אומנים ישראליים שכן נראו לי רעבים, כן חייבים לעשות אומנות, ולא רק: "כן, גיטרה וזקן זה מגניב נורא". נראה אם יצליח לי.

 

 

 

 

 

הערת אגב: יצא לי לשמוע את "חופשי זה לגמרי לבד" של בנזין לאחרונה ברדיו ופתאום שמתי לב לסולואים. פאק, א-טונלי הבי מטאל לפנים. וזה מעבר לעובדה שיש פה בעצם שיר של הקלאש, בלו אויסטר קאלט ואיירון מיידן במכה אחת. הזיה.