אלבומים ששווים מדף // White Zombie – La Sexorcisto: Devil Music, Vol. 1

ברוכים הבאים לביוב הכי שמח בעיר.

את ًWhite Zombie גיליתי אי שם בכיתה ח', כש "More Human Than Human" האגדי הבליח לחיי דרך מסך הטלוויזיה או הרדיו או מה שזה לא יהיה (לרדיו אין מסך, אני יודע) ושלח אותי מיד לרכוש את Astro Creep 2000, אלבומם הרביעי של הזומבים מניו יורק.

לילד עם רקע עשיר בת'ראש וגראנג', שם כולם אומללים ומחפשים תשובה (בדרך כלל לא ממש מוצאים), רוב זומבי ולהקת המטורפים והמטונפים שלו היו קריאה מכוכב אחר. כוכב מצופה גרביוני רשת ומאוכלס בשדונים לא אמינים בשיט.

עולם של גיטרות שמנות כמו דברים שמנים מאוד (בחסות ג'יי, הגיטריסט האניגמטי והמדליק), תופים שנשמעו כמו מכות בחצר בית הספר (ג'ון טמפסטה האלמותי), בסיסטית בלונדינית (שון יוזולט, שמזוויות מסוימות הייתה מספיק מושכת כדי שאתאהב בה) ורוב זומבי, הגאון המטורלל ששלט כמו מנצח על המרכיב הסודי שהעיף את White Zombie לכוכב הקופים: טינופת, סרטי אימה מתחילת-אמצע המאה עשרים (מה נקרא, B Movies), וחוש מדהים לסגנון.

אז אחרי שחרשתי לי את אסטרו קריפ פעם, פעמיים, עשרת אלפים, עשיתי מה שכל חובב מוזיקה עושה שהוא מוצא משהו שהוא אוהב: קונה עוד, ובדרך כלל את האלבום שבא לפני (מפאת החשש, שתמיד נמצא שם, שאם נרוץ מהר מדי או רחוק מדי משהו יתקלקל). אבל מה שקרה כאן זה לא קלקול, זו הארה.

שם האלבום, אחד המוצלחים בהיסטוריה, הוא מקום טוב להתחיל בו, מכיוון שהוא פחות או יותר מסכם את הסיבה שהאלבום הזה, בניגוד להרבה גיטרות שזרמו מתחת לנה  בתחילת שנות התשעים, תמיד יישאר. La Sexorcisto: Devil Music, Vol. 1. יש פה הכל: סקס, השטן, והבדיחה, ה"כאילו" הבטחה לפרק שני, שהיא היא העוקץ. וויט זומבי לא היו גדולים כי הם היו מטונפים. ווייט זומבי היו גדולים כי הם היו מטונפים, ידעו את זה, וצחקו על זה כמעט באותה רצינות שהם סגדו לאלוהי הטינופת.

השיר שפותח את האלבום (ועוד פנינה של טקסט צ'יז-מטאל אדיר), "Welcome to Planet Motherfucker/Psychoholic Drag", הוא שער כניסה מושלם לעולם דפוק נורא: מיליוני עטלפים עפים לכל מקום, סימפול של בחורה צורחת, ספק מפלצת מסרט ישן מדי, אווירה של "מנהרת הפחד" בלונה פארק השכונתי.

גיטרה דקה, כמו השפם של וינסנט פרייס, נשלחת לאוויר ואז: התקרה נופלת. וקסם. במקום לרצוח, במקום פוגו, פתאום הרגליים מתחילות לרקוד (אולי זה רק אני…). או יה.  אה, והבחורה גונחת. יותר מזה?

השיר שאחרי המפולת הפסיכו-מטלית הזו הוא לא שיר. הוא שוב סימפול מפגר מסרט בי. בכל אלבום אחר, ואני מתכוון ב-כ-ל אלבום אחר, זו עילה מצוינת לזיפזופ. אבל לא כאן. תחנת רדיו מודיעה על רוצח שמשתולל ברחובות, עוד בחורות גונחות. זה לא מה שנקרא filler, זה, תרתי משמע killer. קילר שהופך לאחת משירי המטאל הכי מזוהים של הזמן ההוא.

"Thunderkiss '65" ממזמן הפסיק להיות עוד שיר של ווייט זומבי. זה "השיר" שהפך את הלהקה מחוברת אנשים שלא התרחצו חמש שנים, לחבורת אנשים שלא התרחצו חמש שנים מאוד מפורסמת. והכל בזכות אלו שהיו עושים ושובים כוכבי מטאל בשנות התשעים המוקדמות: ביווס ובאטהד.

אבל ההופעה המיתולוגית הזו אצל צמד המצוירים לא הייתה יכולה להיות מספיקה. מה שעשה את הלהקה, ואת השיר, היא העובדה שזה פשוט שיר אדיר. קליט, אלים, פופי כמעט (במושגי זומבי), עם אחד מהריפים הכי טובים בצד הזה של דיסטורשן. זה ויש תוף מרים ברקע.

אז הבנו. אתם אוהבים אימה, אוהבים בחורות, ואוהבים ריפים שמנים. אבל העניין עם הזומבים, חלק מהקסם המוזר שלהם, הוא שמדובר בפירוש קודם כל הערצה כמעט עיוורת לתרבות זבל שהיא במהותה אמריקאית. מכוניות שרירים זוללות דלק, בחורות בלונדיניות (בגרביוני רשת, אמרנו?) ומרד.

ומי מייצג מרד אמריקאי יותר מהאיש שנכנס לתמונה בשיר הבא, הלא הוא איגי פופ. לא איגי פופ של פרסומות הזויות לטלוויזיה, לא איגי האייקון של מוזיקה בכל מקום. איגי פופ מהטריילר פארק, הווייט טראש הבועט, עם הג'ינס הקרוע והקול המרעיד. הבחירה בו בשיר כל כך אמריקאי מכל זווית שלא תסתכל עליו היא לא פחות מגאונית. "Black Sunshine" הוא מכונית שחורה וזועמת.

וישר לזרועות יצירת מופת חדשה. פתיח כמעט פרוגרסיבי, כמעט אירופאי, ואז מטר של גיטרות הזויות וגרוב שנכנס כמו קיר לבנים. גרוב שאי אפשר להמציא, לייצר או להעתיק. גלגול נשמה במעטפת של דיסטורשן מכוער ומדהים: זהו "Soul Crusher".

ג'ון טמפסטה חיה. זה הכל.

ב "Cosmic Mosnters Inc."חוזרים לסימפול בי מובי, קולות קהל, וישר לפנים. דאבל-בס כמו שדאבל-בס אמור להיות, סטירות שמנות לפנים, להקה מהודקת, הכל דופק. ואז…נופלים שוב לבור של אימה. ואולי אחד הפזמונים (זה מה שזה?) הטובים בכל האלבום.

הקצב יורד ונעשה, אם אפשר, יותר מגושם, יותר כבד, יותר מטאלי. הביטצ'ס מפנות לרגע את הבמה ובלאק סאבאת' נכנסת לבמה עם "Spiderbaby". ואז נופלים לשקט.

"I Am Legend" הוא לא שיר שקט. אבל הוא כן. נווה מדבר של גיטרה נקייה, רגש קטן ולא מאיים, שבצורה כזו או אחרת עדיין שומר על המתח האימתי, אבל בצורה אישית יותר (אולי שיר הקינה אחרי שהמפלצת אוכלת לך את הראש?). כמו "Good Morning/Black Friday" של מגדת/, הוא מבטיח שקט ומביא בלאגן, אבל בלאגן אחר.

שוב רדיו מסרט בי, שוב רוצחים ואז "Thrust" ויוצאים מחושך יחסי לאור שהוא הריפים הפוסט-סאונגרדנים שג'יי פולט באלבום הזה כאילו לא אכפת לו מכלום. אם נכנסו לתחנת דלק שכוחת אל באמצע מדבר בסרט של רוג'ר קורמן, זה השיר שאיתו חוזרים לכביש הפתוח. אולי עם שוטגאן.

"Grindhouse a Go Go". עולם החושך, התופים של טמפסטה, דיסטורשן של מגבר שבור. במאורת המפלצת המגעילה, עם הרוק הירוק והעין הצהובה. זה שיר לפוגו. תלכו מכות, אפשר גם לבד.

האלבום הזה, כמו רוצח בשחור לבן, פשוט מסרב לוותר. ממשיך לקדוח, ממשיך לבעור. אין שירים שלא צריכים להיות פה ומה שבטוח, אין שירים שזרקו בסוף כי נגמר הכוח. "Starface" דוחף קדימה (ג'ון טמפסטה חיה) ו"Warp Asylum", עם הריף הסאבאת'י השמן, מעיף אותנו חזרה לחדר, לדירה, לחוסר המשווע ברוצחים סדרתיים ויצורי ביצה.

אז מה קיבלנו? את בלה לגוסי, את וינסנט פרייס, את איגי פופ, תחת מטר בלתי פוסק של גרוב וגיטרות ו – המרכיב הסודי שנעלם מהמוזיקה של הרבה מהלהקות שנשענו על סאונד הזומבי בהמשך העשור – נשמה. אולי זה מטומטם לסגוד לגולגולות ובחורות בגרביוני רשת, אבל את המטומטם הזה היינו מזמינים לאכול מלווח אצלנו בבית. אני הייתי, לפחות.