אלבומים ששווים מדף // Low – Things We Lost in the Fire

אני אמור ללמוד עכשיו ולא זו לא הפעם הראשונה שאני כותב לבלוג הזה במקום ללמוד. אבל אולי הפעם הראשונה שאני עושה את זה ככ רחוק מהבית.

השהיתי להרבה זמן את הפרויקט הקטן הזה שלי. בעיקר כי חשבתי שאין יותר אלבומים שאני לא יכול בלי. לא יכול להפסיק לשמוע ולא יכול לחיות בלי. אז טעיתי.

אני לא ממש זוכר מתי התחלתי לשמוע את האלבום הזה, או מתי לאו הגיחו לחיי בפעם הראשונה. אבל זה לא ממש משנה. יש אלבומים שאתה שומע שאתה שמח, יש אלבומים שאתה שומע שאתה עצוב, יש אלבומים שאתה שומע שאתה באוטובוס, ויש אלבומים שאתה מדי פעם דוגם רק כדי לזכור מה זה אומר להיות צעיר. להיות מאוהב.

Things We Lost in the Fire הוא אף אחד מהאלבומים הללו. הוא מהאלבומים שאתה שומע שאתה רוצה לדגום, להיזכר, מה זה אומר להיות בחיים. להיות בחיים זה יופי, להיות בחיים זה כאב. להיות בחיים זה Things We Lost in the Fire.

אין לי לא כוח ולא רצון לעבור שיר שיר באלבום הזה ולהסביר למה הוא כמו הלווייה מדהימה, כמו אירוע משפחתי, כמו חזרה הביתה, כמו חיבוק. בחורף. א) כי אני עצלן נוראי ו ב) כי אין טעם.

אם אי פעם רציתם לכתוב ולא מצאתם את המילים, תמצאו אותם עם לאו. לא את שלהם – וזה הקטע הכי חשוב – אלא את שלכם. בין אם זה המלכותיות והעונג של שירים כמו Like a Forest, העוצמה והרגש של שירים כמו In Metal או Dinosaur Act, הכאב העצום, העצום והמתגבר של Closer או Sunflower, והשמיימיות של Laser Beam.

השירים כמו יתד של אהבה לתוך הלב. הם, ברגעים הקשים, קורעים אותך לגזרים, משהים הכל, לא נותנים לאף רגע נוגה או יפה לברוח מהר מדי. ואתה איתם. גם אתה לא רוצה לברוח. גם אני רוצה קרוב לתחושה כ"כ חזקה של חיים, אפילו אם זה אומר להיות מיודד עם המוות ליותר ממה שהיית מוכן (ביום רגיל. תזכירו לי, מה זה יום רגיל?)

יש חיים לפני שירים כאלה, שירים שממלאים אלבום שלם בחדוות חיים איטית. ויש את החיים אחריהם. והחיים אחריהם הם חיים. למה? ככה. נתראה בפעם הבאה.