הבלוג הזה משתגע // אנחנו היינו הנעליים האלה

המקום הזה הוא בלוג מוזיקה. אמנם בלוג מוזיקה כושל בקני מידה חשובים רבים (נגיד, הצלחה וכאלה) אבל בלוג מוזיקה הוא עדיין, בערך כמו שאדם שאין לו תחושה ברגליים ואין לו בית ולא מצליח להחזיק מערכת יחסים ואין לו עבודה הוא עדיין בן אדם.

הפתיחה הזו היא התנצלות, אם כי אלימה מעט. אני מיד אסביר. התנצלות כי אני הולך לבצע בבלוג הזה משהו שלא חשבתי שאני אבצע בו. לעונש הזה שמות רבים ואפשר לתאר בדרכים שונות, אבל אפשר גם ככה: אני חושב שאני יודע לכתוב, ומישהו צריך לסבול שהוא לא רק אני.

זהו.

אז זו ההתנצלות. אני כותב רוב חיי, וחולם רוב חיי, וחושב רוב חיי במהירות גבוהה מאוד (נגיד, מהר), ומנסה כל חיי את מעשה הפעלולנות המוזר הזה שהוא הניסיון להכניס את כל אלו לקופסה שתתאים לאנשים אחרים בארון או מתחת למיטה או בתיבת הדואר (יותר השניים הראשונים. דברים מהדואר זורקים).

ומעשה הפעלולנות הזו כואב לי ומכאיב לי (אני יודע שזה אותו דבר, כן). והוא מונע מהמחשבה הבסיסית, לפחות עבורי, אפילו בראשתית, שעיקרה הוא זה: החיים הם תכנית אימון בחדר חשוך, שבו ספרייה מלאה בספרים ללא דף כותרת או סממן חיצוני, זוג אוזניות לא טוב מדי או יקר, והרבה חושך.

ובחושך הזה יושב האדם (שמו רון) ומתכונן לרגע היציאה. מתכונן לרגע שבו הוא ירגיש (שימו לב לרגע הזה, כי מדובר בשקר) שהוא מוכן מספיק, טוב מספיק כדי שאחרים ישאו בו ובאומנותו. (עכשיו למה שקר: כי זה לא שאותו רון מחכה שהוא ירגיש מוכן, אלא שהוא ירגיש שהסבירות שאחרים ילעגו לו היא הקטנה ביותר. או משהו כזה.)

אז הנה, אני הופך לקלישאה. נוטל את הגופה המוזיקלית של הבלוג הזה ובונה עליה הרחבה בלי לקבל אישור מהמנהל (קרקע ציבורית) או מהעירייה (קרקע פרטית). אני מקווה שתסלחו, אבל באותו הזמן מקווה באמת שתהנו.

או, תבוא השאלה, “להנות ממה בדיוק?” לא יודע. זה יבוא תכף ואתם תדעו שזה יגיע.

הנה שיר ואז נראה

 

-***-

נתחיל בלזרוק את הזבל שהכי צריך לזרוק ונמשיך מפה. סבתא שלי. כן.

אם נדמיין עולם שעשוי כולו ברזל וברגים, שבו בין עלים לענף יש שייבות ואומים, שבין שפן לגזר יש פס אלומיניום עם הרבה חורים והגזר פשוט נכנס לחור שמתאים למרחק ביניהם, שאגם מים הוא משהו אחר, אז סבתי היא עמוד. ואם כבר נשאר בעניינים ברזל ומלאכות, עמוד כמו באמצע של מפעל שבלעדיו לא אני ולא אתה נייצר דבר ולא חצי. שבלעדיו אין הפסקות צהריים, ואין ימי חופש, אלא רק בלילה של חתיכות ברזל, פסי אלומיניום וחורים חסרי צורה ומטרה.

וכמו כל דבר שמאפשר דברים אחרים, כמו סיבת הדברים, כמו המטפיזיקה המפגרת של מיני מרכז אירופאיים מאוננים, יהודים, וחסרי חוליות, סבתי היא הדבר שאתה רוצה לכתוב עליו. רוצה לכתוב עליו בבוקר ובערב ובזמן שאתה מתחתן ומחייך לאישתך החדשה, משותק ממשהו שמרגיש כמו פחד והתרגשות ואתה יודע שהוא אחר. בזמן שמישהו מת ואתה חושב, בזמן סרט טבע בערוץ שמונה או (אם אתם כמוני וביטלתם את הכבלים כי הם ארגוני רשע אדומים) ערוץ 1 או בכלל באינטרנט.

וכמו כל אלו, וכמו המילים של הגרמנים והאוסטרי השטני וכמו הצרפתים חסרי הפיסוק והעימוד וכמו המשוררים המסכנים, באמת מסכנים, שמדברים על אהבה אבל לא מכבסים את הג'ינס שלהם לעולם, זה חומק כמו בלון משומן בלי חוט ובלי טבור.

זה הזבל שצריך לזרוק, הפיגום שצריך להרים כדי להגיע לחלון בקומה השלישית, כדי להציץ עם אובראול מיוזע ומאובק שנדבק לחזה, לתוך חלון של נערה צעירה שלא רואה עיניים עם גבות בחלק התחתון של החלון, עם סנדוויץ ביד. כי הפסקה עכשיו. הזמן לחלומות.

אני לא אכתוב עליה יותר כנראה, כי ניסיתי ולא יילך ולא הלך. זה יישאר שלי וגרוע ולא ספרותי, עם מבטא הונגרי ומבט שכולו שמחה וגאווה, שבמרכזו אישון שחור מלא מווות וכאב, מלא געגעועים לאנשים שהיו אבל כל כך הרבה זמן לא שכבר מי יודע אם הם היו חלום או לא.

גב ישר כמו ברזל, אבל עדיין כפוף, שיער קצוץ ולבן, כמו פיסות זכוכוית משוכות. אני לא אכתוב על זה כי אין טעם, כי לא משנה מה אעשה כשהיא לא תהיה יותר היא לא תהיה יותר, ואני אצטרך להוסיף את השחור שלה לתוך אמצע העין שלי, עין שנולדה כנראה עם קצת מהשחור הזה. ילדיי לא יכירו את הפלא הזה, אפילו אם יהיו להם שמות הונגריים מביכים שנועדו לזיכרון. הם יצטרכו להכיר רק אותי, את אשתי, אולי את הוריינו.

אני מקווה שהם ישמחו ואני מקווה שאנחנו נספיק להם.

רגע. רק עוד דבר אחר:

"והעמידו אותנו לאורך הדנובה והרגו אותנו"

"יש שם בבודפשט את האנדרטאה הזו עם הנעליים"

"כן. אנחנו היינו הנעליים האלה"

הנה עוד שיר