סתם // רון נכנס לפינות של מוזיקה מוזרה, עם גאולה בסוף
טוב, בפרק זה של "רון לא יודע מה באמת עושים עם בלוג מוזיקה, כמעט ארבע שנים אחרי", אני בודק כל מיני ספיחים מעניינים שהחלטתי לבדוק השבוע. בעיקר מדובר בכלמיני פרוייקטים של ארון טרנר, הלוא הוא מר Isis, כדי לראות אם יש מצב להטביע את יגוני על אובדנה של הלהקה ההיא בדברים אחרים.
בגדול, התשובה היא כן ולא. כן, כי יש כמה דברים שבהחלט שווה לשמוע, בין אם כמוזיקת רקע ללימודים (Jodis), לטרנס חוץ גופי (Mamiffer) או לרצח חסר משמעות (Old Man Gloom). לא, בגלל שבכל מקרה סך החלקים פה לא עולה על השלם שהיה אייזיס, שם קיבלת את כל החבילה במקום אחד, מהודק ואלים.
אבל, וזה חשוב, יש תקווה (ספויילר – מאמיפר).
בגלל שכל זה הכניס אותי למצב רוח אקספרמנטאלי משהו, מצב רוח שאני לא ממש נמצא בו בדרך כלל אני חייב להגיד, אז יש עוד כמה דבר שבדקתי לעומק השבוע, עם המסקנות הנלוות.
פלייליסט:
שם: Jodis
שנים: 2007 והלאה
אלבומים שאני שמעתי: Black Curtain 2012, Secret House 2009
למה מעניין: ג'יימס פלוטקין וטים וויסקידה מ Khanate וארון טרנר הוא הוא האל מ Isis.
בכמה מילים: בגדול, צרימות דיסוננסיות, קול מרחף בחלל, תופים שבקושי מגיעים לעבודה. תחושה של בוקר תכלס, כמו טל וטחב ואגם שקט. מזכיר גרסה ביזארית של החלקים השקטים ברפרטואר של דווין טאונסנד.
אבל לא ממש קורה שום דבר. אולי אנשים שרגילים למוזיקה כזו מאוד יאהבו, אני השתעממתי. אם כבר צריך לבחור למה להקשיב, אני הייתי הולך על Secret House.
שם: Old Man Gloom
שנים: 1999 והלאה
אלבומים שאני שמעתי: Seminar III 2001, No 2012
למה מעניין: מר טרנר, יחד עם נייט ניוטון מ-Converge וכאלב סקופילד מ-Cave In. לOMG ניסיתי עוד להקשיב בימי אייסיס העליזים, ולא ממש הלך לי. הרגיש לי כמו פרוייקט מפוזר, לא אחיד ולא מעניין.
אבל לאור המטלה שלקחתי על עצמי, הקשבתי לאחרון שלהם מ-2012, הראשון בשמונה שנים (ברוך הבא לבית ספר לדחיית אלבומים על שם אדם ג'ונס) ועף לי הגג. אלים, חכם, לא מפוזר או לא אחיד אלא מגוון ואטמוספרי ומעניין. מומלץ בברכה.
שם: Mamiffer
שנים: 2008 והלאה
אלבומים שאני שמעתי: Hirror Eniffer 2008, Lou Lou in Tokyo 2011, Mare Decendrii 2011, Bless Them that Curse You (עם Locrian) 2012.
למה מעניין: מר טרנר, הפעם עם גברת טרנר, הלוא היא פיית' קולוצ'יה. אני לא כל כך טוב בלהיות מבקר מוזיקה, אני לא יודע אם שמתם לב לעובדה הזו, אז אני אגיד בפשטות – אם יש צעד מעבר לאייזיס, אם יש אופק מוזיקלי שמעבר לגאונות הזו – שונה, לא טוב יותר, אבל מעבר – אז זה מאמיפר.
אלבומים מהפנטים, מעניינים, שקטים, מטרידים, ותכלס היה שווה כל התחת שהוא לשמוע כל כך הרבה אלבומים בשביל למצוא את הלהקה הזו. קצת יותר ניסיוני ממה שאני רגיל לפחות לשמוע, אבל תכלס אדיר.
ועכשיו לדברים אחרים.
שם: Alamaailman Vasarat
מיקום: פינלנד
אלבום: Käärmelautakunta
שנה: 2003
בכמה מילים: לא ממש מבין איך הגעתי להזייה הפינית הזו, ויש עוד הרבה הרבה אלבומים לשמוע חוץ מזה, אבל זה האלבום שהתמקדתי בו השבוע. כל המילים שגורמות לי לא לשמוע אלבום או להקה מופיעות בתיאור של ההרכב הזה: ג'אז, קלעזמער, מטאל. אבל בכל מקרה הלכתי על זה, ואני שמח שעשיתי את זה.
הרבה השפעות במקום אחד יכול לעשות הרגשה של מגרש חנייה עמוס שאף אחד לא יודע לחנות אז אתה חונה עקום ובסוף צועקים רק עלייך. אבל פה זה פשוט קסם, תלכיד אחיד לגמרי ומשכנע לגמרי (ואגב, כבד לגמרי), שבתוכו אתה יכול לראות את כל החלקים הזזים, אבל בתנאים שלו לגמרי. ממליץ.
שם: Sculptured
מיקום: פורטלנד
אלבום: Apollo Ends
שנה: 2003
בכמה מילים: להקה אחות, סוג של, של Agalloch האגדתיים, בעיקר דרך דן אנדרסון האיש והמוח. אבל, להקה שונה לחלוטין, עם סגנון אחרון לחלוטין, ועם כלי נשיפה (כן, אמרתי את זה). שילוב (אני הולך על זה) עם אלבומים ישנים של Dark Tranquility עם הביזאריות של Dillinger Escape Plan והרבה, לא ידוע, מטאל? מאוד מעניין, מאוד נעים, אם כי מרגיש מיושן פה ושם. התחלתי לשמוע גם את שני אלבומים האחרים שלהם, אבל בגדול זה הרושם.
שם: Disillusion
מיקום: לייפציג, גרמניה
אלבום: Three Neuron Kings
שנה: 2001
בכמה מילים: דת'/דום/קצת גותי כמו שהיו עושים פעם. זה אומר שזה נשמע מיושן וקצת חלש, אבל יש הרבה מחשבה והרבה עניין. נחמד לשמוע באוטובוס.
THE END
