כלמיני שירים לשבוע חדש // אני חושב שהכותרת די מסבירה את עצמה

אין כמו תחילת הקיץ בארץ הקודש. רוח קרירה עוד נשארת מהאביב, חם מספיק כדי ללכת לים, ויום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ממלאים את האוויר באנרגיה שהיא ספק אספלט רקוב ספק גמד מנוזל. אבל, זה מה יש אני מניח. ואחרי שנגסתי לעסתי, עיכלתי וחירבנתי כמה אלבומים בזמן האחרון, ואחרי שגיליתי את הפרס והזכייה שהוא לשמוע מוזיקה בזמן ששוחים, החלטתי שהגיעה העת לשתף את הממצאים. אז, כמיטב המסורת, הנה כמה שירים לא קשורים אחד לשני בשום צורה מעבר לעובדה שאהבתי את כולם (ואזכור את כולם).

אתחיל לא באלבום, אם כי בתגלית. להקה לא מוכרת, לי בכל אופן, אני מניח שכל שאר העולם כבר יודע, בשם Craw. פוסט–הארדקור מהסוג הנעלה ביותר, שכמותו יש רק שמות כמו (כן, ואני מתכוון לזה) פוגאזי או Faraquet. איך שמעתי עליהם? דרך פרוייקט קיקסטרטר (שמאז כשל, לצערי, אבל כנראה יחזור במהדורה צנועה יותר) שמטרתו הייתה להוציא את כל האלבומים של הפלא האנושי הזה מחדש. אני עוד מתגושש בדיסקוגרפיה הקצרה שלהם (התקיימו מ-1989 עד 2002 והוציאו ארבעה אלבומים) אבל זה עסק די מרגש.

לא, מאוד מרגש.

את השיר שלהם אני אשים אחרון בפלייליסט. אוקיי, חזרה לעניינים.

פלייליסט:

שם: Danny Brown

איפה: דטרויט, אמריקה

אלבום: Old

שנה: 2013

בכמה מילים: אלבום שהופיע במלא מעט רשימות סוף שנה של אחינו האמריקנים ההיפסטרים וגם אלו של הלא היפסטרים. לקח לי זמן להכנס אליו (רק להבהיר, לוקח לי זמן להכנס לכל דבר. לא. כן. טוב, תמותו), אבל הרווח הוא עמוק עד מעניין. אלבום שעננת שמחה ומסיבות רוחשת מעליו, אבל שבתכלס, אחרי הקשבות מרובות עד מאוד, מגלה המון נשמה, כאב, וגם קצת מסיבות (שזה לא דבר רע לכשעצמו). הייתי מגדיל ואומר שזה אלבום ההיפ הופ הטוב ביותר ששמעתי מאז Good Kid Maad City של קנדריק לאמאר. מומלץ מאוד.

שם: Acacia

איפה: אונטריו, קנדה (שזה מעל אמריקה)

אלבום: Untune the Sky

שנה: 1998

בכמה מילים: להקת הארדקור/פוסט–הארדקור/שקרלכלשהו זועמת ויפהפה. כל תו של האלבום הזה מוסיף חכמה לאנושות. ככה. במידה מסויימת שייכת לגל הלהקות או לקבוצת הלהקות שחזתה את הטרנד ההארדקור–מטאלי שסוחף את חופינו המוזיקליים בשנים האחרונות, דוגמת APMD או Converge.

שם: Sacriphyix

איפה: אוסטרליה, שזה ממש לא ליד אמריקה

אלבום: The Western Front

שנה: 2013

בכמה מילים: אין לי מושג איך לתאר את האלבום הזה, שהוא מן פרוייקט קונספט שעוסק בלוחמים אוסטרלים במלחמת העולם הראשונה (כולל איזכור של כבוד של הקרב לשחרור באר שבע). יותר דת' מבלאק, אבל דת' ניינטיזי טוב כזה, לא האובר–גרגרת וסופר געלת שהוא נחלתו של הז'אנר בימינו (כך זה נראה מבחוץ לפחות). ועדיין, גם קצת ת'ראשי וגם, לרגעים שקט ואף נוגה/עצוב. בכל מקרה, לא משהו ששומעים כל יום.

שם: Thou

איפה: באטון רוז', שזה באמריקה, רק למטה

אלבום: Heathen

שנה: 2014

בכמה מילים: אלבום שיצא בתחילת השנה לחמישיה העליזה הזו, ואחריו עוד יצאו שני אי.פיים, שאחד מהם, Released from Love, הוא שיתוף פעולה עם חביבי המדור The Body. אבל כל זה לא ממש קשור לאלבום הזה, שממשיך לספק סלאדג'/דום על גבול הבלאק מטאל/הארד'וק שהואטו 2000 אחוז עם כיווני גיטרה נמוכים יותר בשש אוקטבות. או משהו כזה. מדכדך, כראוי לסוגה, אבל מגוון, רגיש ויפה.

שם: Com Truise

איפה: ניו ג'רזי, אמריקה

אלבום: Galactic Melt

שנה: 2011

בכמה מילים: אמן אלקטרוני שהומלץ לי על ידי גאליו יבין ארבע (או מה שזה לא יהיה) עקב חיבתו לאיש ולסוגה ולנטייה שלי לחבב את הסוגה לפרקים (Holy Fuck, נגיד) אבל לא לטרוח למצוא דברים חדשים. אז הנה משהו לא חדש, כי הפיגור שלי הוא הפיגור שלי, אבל מספק עד מאוד. לא תמיד מרעיד את אמות הסיפים של המקוריות, אבל אני חושב שבהתחשב בנטייה הטבעית שלי מול מוזיקה אלקטרונית (קצת קשה לרגש אותי איתה) זה אחלה אלבום ואחלה איש לבדוק.

שם: Disillusion

איפה: לייפציג, גרמניה

אלבום: Gloria

שנה: 2006

בכמה מילים: כבר הזכרתי את החברים הגרמנים האלה, וגם לא כזה מזמן, אבל האלבום שאז שמעתי (Three Neuron Kings) היה חביב, ואת האלבום הזה אני אוהב הרבה יותר. הפקה שיושבת בדיוק באמצע, מוזיקה שמרגישה מתוחכמת מבלי להיות "פרוגרסיבית" (סימן ההיכר לכל דבר מעצבן בעולם). מטאל חכם, מתיימר, אבל לא מדי, ועשוי טוב. גם כזה צריך.

שם: Thantifaxath

איפה: טורונטו, קנדה

אלבום: Sacred White Noise

שנה: 2014

בכמה מילים: בלאק מטאל צפון אמריקאי מהטובים ששמעתי זמן מאוד ארוך, והאלבום בלאק הכי מקור ששמעתי עוד יותר זמן. במילים אחרות, מבחינתי לשים אותי על אי בודד עם זה והאלבום האחרון של Djevel ואני מבסוט, אם כי השלישייה הזו הולכת על הרבה יותר מטא–מטא–מטא מהבלאק היחסית מסורתי של Djevel. מומלץ בחום.