(לא ממש) ארבעה שירים חדשים לשבוע חדש // המון שירים, המון פרטים משעממים, מעט הגיון

קשה עד לא אחראי כל כך לכתוב פוסט על מוזיקה בזמן שכל הדברים האחרים קורים בחיים שלי, כולל תינוקת חמודה ותזה שיש להגיש עוד כמה שבועות (אמאמאממאמאמאלהלהלהלה), אבל מה שצריך עושים. והפעם בליל חסר כל קוהרנטיות שמורכב בגדול במוזיקה החדשה שאני שומע בזמננו אנו. לא כתבתי הפעם על Greying, האלבום החדש והמרגש של The Banner, אבל אני כותב עליו פה שוב כי חבל שתפספסו. ביוש.

פלייליסט:

שם: East of the Wall

מאיפה: ניו ג׳רזי, שזה באמריקה

אלבום: Rosetta, Year of No Light, East of the Wall Split

שנה: 2009

בכמה מילים: טוב, מדובר אמנם באלבום מפוצל בהשתתפות שתיים מלהקות הפוסט–שקרכלשהוא האהובות עליי ביותר, הלא הן YONL ו-Rosetta, אבל EOTW, שאותם לא הכרתי בכלל בכלל לפני הספליט הזה, עומדים פה בזכות עצמם לגמרי. לא בדיוק הפוסט מטאל האגרסיבי אך רוחני של רוזטה, ולא בדיוק הדיכאון של YONL, ובהחלט הרבה יותר פרוגי משניהם, אבל מעולה מעולה.

שם: Vital Remains

מאיפה: רוד איילנד, שזה די באמריקה

אלבום: Let Us Pray

שנה: 1992

בכמה מילים: אחרי שכבר השתפכתי על אוטופסי ועל רפולשן ועל מורביד אנג׳ל, במסגרת מכת הדת׳ מטאל שאני עובר בחודשים האחרונים, אז הנה הבני זונות המושלמים האלה. דת׳ לא טכני מדי מדי, כבד כמו ארון מברזל שככה צריך לרוקן טוב טוב ולהוציא את המגירות לפני שמנסים אפילו להזיז, ופשוט מאשר חיים ונהדר.

שם: Sinister

מאיפה: הולנד, שמה כולם מבסוטים

אלבום: Cross the Styx

שנה: 1992

בכמה מילים: בהמשך ישיר לנכתב לעיל, רק מהולנד, ואפילו יותר אלים. פה המקום לומר שבתור נער קראתי לגיטרה הקלאסית שלי Styx. אני חמוד, כן, זה ידוע.

שם: People Under the Stairs

מאיפה: קליפורניה שזה שם רחוק באמריקה

אלבום: Twelve Step Program

שנה: 2014

בכמה מילים: צמד היפ הופ לא נודע לחלוטין מאוד שהיה לו מקום של כבוד בעיצובי כמאזין היפ הופ בשנות העשרים המוקדמות של חיי (OST אלבום מ-2002 הוא לא פחות מיצירת מופת). לא שמעתי אותם מללאן זמן, עד שהחדש הגיע ועכשיו אני רוצה להשלים פערים ולהגיד סליחה. היפ הופ מערב ארה״ב קלאסי (לא מהזן הגנגסטרי, מן הסתם), במסורת native tongues ככה בגדול בגדול – הרבה חיובי, הרבה חכם, הרבה נשמה.

שם: Prhyme

מאיפה: כלמיני מקומות באמריקה

אלבום: Prhyme

שנה: 2014

בכמה מילים: אמנם אלבום שיצא ממש ממש בסוף השנה האזרחית, אבל בגדול צריכים לקרות הרבה דברים שונים ומשונים כדי שהוא לא יהיה מאלבומי ההיפ הופ הכי טובים בכל שנה שאחריו. את די ג׳יי פרמייר אין ממש צורך להציג, וגם לא ראוי להציגו. רצוי שאתם תוצגו לפניו ואז הוא יחליט אם הוא רוצה לדבר אתכם או לא. אגדה מהלכת על שני תקליטים. ובעוד שבדרך כלל הוא המפיק הבלעדי של כל פרוייקט שהוא נוגע בו, הפעם עשו ניסוי מעניין שבו אדריאן יאנג, עוד מפיק על שמתמחה בצלילי סול שנות השבעים וכו, הכין טרקים שאותם אח״כ פרמייר חתך וסובב כמו שהוא יודע. תוסיפו לזה את הכישרון של רויס והופעות אורח מעולות, כולל קילר מייק, סקולבוי קיו וג׳יי אלקטרוניקה, ויש קלאסיקה לעתיד.

שם: Kool Keith

מאיפה: ניו יורק

אלבום: Eldorado Driven

שנה: 2014

בכמה מילים: הגאון המשוגע של עולם ההיפ הופ, היתוך של ביז מארקי הליצן עם אלברט איינשטיין או סמואל בקט, חוזר שוב לחרב לכם את המוח, הפעם בקצב קצת אחר. הפקה של אחד טדי בייס, שתהרגו אותי אני לא מצליח להבין מי זה האיש הזה, אבל הוא עשה מפל סינתיסיירים הזוי, מה שיוצר רקע מרענן משהו לטירופים המדעיים של קית׳. אלבום מוזר מוזר מוזר, אבל מאוד מהנה.

שם: Teeth

מאיפה: קליפורניה, מסתבר

אלבום: Unremittance

שנה: 2014

בכמה מילים: מכירים אלימות? אז ככה. חבר חדש יחסית באסכולת ״רגע מה אני עושה אני ממש אוהב הארדקור וממש אוהב דום ושמעתי אנטומבד כל נערותי, אז מה אני עושה?״ והפעם דגש חזק מאוד על עניין הדום בואך הדת׳. מה זה אומר? שחור שחור שחור נורא נורא שחור, ואלים, ומדהים ומרגש.

שם: Falloch

מאיפה: סקוטלנד

אלבום: Where Distant Spirits Remain

שנה: 2011

בכמה מילים: פוסט–שקרכלשהוא מהזן הרגיש והבוכה כל פעם שמלאך מקבל שריטה בברך, שזו סוגה מכובדת לחלוטין ואף רצוייה, מבית מדרשן של ותיקות בתחום כגון Alcest או Mono. עצוב נורא, יפה לעיתים ממש מאוד, ובכלל תחליף נחמד עד שאלססט יתאפסו על עצמם ויפסיקו לנסות להיות מוגוויי. אמור לצאת להם אלבום חדש בקרוב מאוד, אז אחלה.

שם: Downfall of Gaia

מאיפה: ברלין של תקופות חשוכות

אלבום: Aeon Unveils the Thrones of Decay

שנה: 2014

בכמה מילים: שמרתי את הטוב ביותר לסוף. אחרי שהם שברו לי את הפאקינג לב עם הדבר היפה הזה שהם הוציאו ב-2012, שאת שמו לא אכתוב כי זה ישבור לי לא את הלב אלא את המקלדת, הם חוזרים עם האלבום פוסט–שקרכלשהוא הטוב ביותר מאז Tocsin של YONL. אגרסיבי, חד, מעניין, מדכא, וכל מה שטוב בסוגה מוזיקלית שהיא לא באמת סוגה מוזיקלית אלא סינדרום עייפות אינטלקטואלית. מומלץ עד מאוד.