Transcendental Metal: An Interview with Liturgy

*Note: The English text of the interview with Hunter Hunt-Hendrix of Liturgy follows a few very intellectual and complex lines about the nature of authenticity in modern music. Time to brush up on your Hebrew, I'd say.

כאילו, מה עושים כשניגשים לנושא כל כך טעון, עושה רושם, מבלי שהנושא הזה יהיה טעון בשבילך? אני מניח שצריך לדבר על מה שצריך לדבר, ובמידה מסויימת הדבר הזה שצריך לדבר עליו הוא הכרחי, כי גם ההתנגדות ללהט הוויכוח שמתעורר בגלל הדבר היא בסופו של דבר חלק מהוויכוח, אבל עדיין אתה רוצה לא להישאב לתוך החור השחור, שכנראה שגם ככה נשאבת לתוכו? וואלה. ככה זה, במשפט אחד מיותר, Liturgy.

נתחיל בעובדות הפשוטות: יש סוגות מוזיקליות מסויימות שעושה רושם מטילות את אימתן על העוסקים במלאכה יותר מאחרות, בעיקר בסוגיה אותה אני נוטה לכנות ״אותנטיות״. נגעתי בזה פה ושם, גם ממש לאחרונה בפוסט על אאוטקסט, אבל בגדול אם אתה רוצה להיות אמן בלוז, הארדקור, היפ הופ, ובלאק מטאל (ובמידה מסויימת גם, נגיד, מוזיקה מזרחית או קאנטרי) אתה חייב מידה הכשר על גבול האונטולוגי – מי אתה, איפה נולדת מה עברת בחיים, וכו׳ וכו׳.

אני מניח שנקרא לזה בעיית ״מוזיקת העם״, כי זה בערך מה שמשותף לכל הסוגות האלה: יש משקל אמנותי ופוליטי וניסיון של לגעת בשורש של משהו. ולמה אני ככה שלוש פסקאות מקשקש ולא מגיע לעניין?

כי אם יש משהו שליטורג׳י הוא זה לשים זין על כללל מה שכתבתי עכשיו, מה שמעורר עליהם את חמתם של טהרני מטאל ושומרי סף מאוסלו ועד פורטלנד. ולמה זה? כי ליטורג׳י, שהם בעצם החזון העקשני והמוזר של אחד האנטר האנט-הנדריקס, הם להקת בלאק מטאל, שאומרת על עצמה שהיא מנגנת בלאק מטאל (ואולי פה חלק מהבעיה של מבקריה), שלא נראית, מתלבשת, חושבת, זזה, ויש שיאמרו נשמעת, כמו להקת בלאק מטאל. וכל זה עם להיות מאוד אמריקאיים, מאוד צעירים, מאוד מברוקלין, ומאוד לא גרים ביער ליד ברגן בשכנות לכנסייה שרופה או שתיים.

מה עוד, האנט-הנדריקס מפרסם מניפסטואים על ימין ועל שמאל, שבהם הוא מודיע על מותו של הבלאק מטאל, או לכל היותר מות הבלאק מטאל השלילי והולדת הבלאק הטרנסדנטי. או משהו כזה. ובכל מקרה לא דברים שנעימים לזקני השבט לשמוע.

אני כמובן לא מקל בגבולות הז׳אנר, או לא חושב שיש כוח באותנטיות, יש כוח אמיתי שם, אבל גם יש לכל היותר גם עניין במישהו ששם על זה קצת זין.

ועכשיו לעניין היותר מוזיקלי: הם מברוקלין (שזה ממש לא ברגן, לא קרוב אפילו), הם נוסדו ב-2008 כפרוייקט סולו של האנט-הנדריקס, והוציאה שני אלבומים מלאים עד כה: Reannahilation ב-2009, שעבר ככה יחסית בקלות והיווה את יריית הפתיחה לפסטיבל ההיפסטר-בלאק (שאח״כ כלל להקות כמו Deafheaven ו-Yellow Eyes), וב-2011 הוציאו את Aesthethica, שאני החשבתי, ועדיין מחשיב, לאחד האלבומים הטובים של השנה ההיא. הוא עבר כבר פחות חלק, והקיטורים והמניפסטואים עפו כמו פופקורן בסינמה סיטי ביום שבת (איזה סיוט זה המקום הזה, זה פשוט לא ייאמן).

עכשיו, אבל, מתחיל הבלאגן האמיתי, עם צאת האלבום החדש The Ark Work במרץ השנה. ולמה בלאגן? כי יצא כבר שיר אחד, יצירה בשם ״Quetzalcoatl״, והוא ממש, אבל ממש לא נשמע כמו כלום שקשור בכלל למה שאמור להיות בלאק מטאל. תוסיפו לזה את העובדה שהאנט-הנדרקיס אומר בראיון הקטן הזה פה שהוא, פחות או יותר, רצה לעשות אלבום ראפ-מטאל, כלומר, לא ממש לימפ ביזקיט אבל יותר להכניס את הוייב ההיפ הופי למוזיקה שלו, ותהיו מוכנים לסערה של חרא.

אני חושב שהוא אחלה, ואני חושב שהלהקה שלו אחלה, ואני חושב ש, בדומה אולי לצ׳רלי לוקר מ-Extra Life ו- Psalm Zero (מה שנקרא, יקיר המערכת), שהילד המוכשר הזה עושה מה בראש שלו ולא שואל אף אחד. תהנו.

Growing up, were there types of music or artists that really inspired you, perhaps even to the point of wanting to be a musician yourself, of starting up your own band?

As I kid i loved the Smashing Pumpkins, KoRN, 2Pac, Bone Thugs-n-Harmony, got more into post-rock, shoe gaze, metal and screamo during highschool, along with Glenn Branca, Swans etc., and more into late 20th century classical music during college.  Smashing Pumpkins probably had the biggest influence because it was the first band I ever truly loved. I was really into mainstream grunge alt-rock as a kid. I remember being 10, knowing Daniel Johns from Silverchair was only like 14 and planning to be famous like him by that age. But I also really loved Brahms, Beethoven, super epic 19th century classical music from a very early age, and I think that energy really drives Liturgy too.

Living in the Middle East, it's always such a clear divide between what American metal means and what European metal is like, give or take. What was it that made you want to explore such a European-based sound such as black metal?

Not sure.  I was into pretty unknown hardcore/screamo bands like Pg. 99 and City of Caterpillar which were must closer to home, northeast american bands.  And then hearing Darkthrone, it was clear there was a musical similarity to those bands, but it seemed so magical, mysterious, mythical.  Black metal was captivating in part precisely because it was so far away, yet uncannily I could connect to it too.  I felt like it connected well to lots of kinds of  music I liked, not just contemporary ones but also older historical forms like organum, early sacred music, post-romantic classical music etc. 

When and how did Liturgy come together?

It was a solo project for a while – I made an EP  in 2006 by myself called Immortal Life which I consider to be the first true Liturgy release, though there were a few cassettes before then, but they didn’t really sound like Liturgy. After I wrote songs for the first full length, some friends were interested in joining to realize the project live as a full band, and that became the band.

Why was it you chose to maintain Liturgy as a full band, both live and in the studio, as opposed to being a solo project?

I think of Transcendental Black Metal has having an organic quality that would be hard to get without live performances.  The new album is full of synthetic elements too – the interplay between live and synthetic is important.  I also really appreciate the particular energy that this particular group of players has developed as a band. That’s an important part. We have a powerful, ineffable vibe.

There's been a lot of talk about the USBM (U.S. Black Metal) scene, about whether it's "authentic" black metal and so on. Where at all aware of that discussion at all when the band came together?

Yes, definitely. I was very conscious of the fact that Liturgy was in no way an ‘authentic’ black metal band – even by USBM standards. We had barely any friends who even listened to metal. It was definitely only something I knew from records and the internet. I think this question of authenticity goes very deep, though, and leads to other questions about whether it’s possible to meaningfully speak about authenticity these days in music, or whether the idea of ‘authenticity’ is even something that should be disrupted. That’s why I’m interested in the antagonism that Liturgy sometimes causes and never shy away from it.

 "Authenticity," or lack thereof, is a term that comes up, it seems, in relation to black metal more than most other genres and sub-genres (I can think only of the blues and hardcore punk as coming even close). What is it you feel needs to be authentic about music, if at all?

I think the important thing in music to have an authentic relationship to the influences, whether musical or more general, that gave birth to you, your taste and disposition, even if it causes criticism. I’ve tried very hard to be as true to that as possible on this new album. A major theme for me was rap. I really love rap and wanted to incorporate it into the aesthetic of the band both vocally and musical, to create a new kind of space where rap and metal can coexist that isn’t the familiar “rap metal”.  I am acutely aware of how scandalous that could appear as a headline: “Liturgy turns to rap metal”. But there is power in going through it and staying true to ideas that seem crazy.

And as a follow up to that, do you feel some of the criticism Liturgy gets along those lines have to do with the fact that you disregard the "authenticity" game altogether?

Yes, in a sense. Or because I define authenticity in the more personal terms above, rather than scene-oriented terms.

Can you say something about the process of making your new album "The Ark Work"? How was it different, or did it feel different from the creation of the previous LPs?

I think of The Ark Work as the first truly successful Liturgy album. This album sounds the way that Liturgy has always sounded in my head: constantly shimmering, transforming, thick dense arrangements, lots of sparkling pitched percussion. The others were all leading up to this one. The main difference in the process of making it was that I wasn’t willing to compromise on a final product that I wasn’t happy with.  It also included a lot of learning. I made all these arrangements on Ableton, which I didn’t really know how to use before embarking on the project, and that kind of took a long time.

How do you view the role of tension and dynamics when you write a song? Is it something you try to resist or perhaps accentuate?

I try to maintain as much tension and dynamics as possible. I always want the music to sound almost ridiculously profound.  I tend to think in an album-oriented way, and especially on this album – how does the album as a whole flow, and so on.

It seems quite a few bands in the black metal world ended up turning toward more ambient, sometimes electronic, and regardless non-traditionally-metal sound, with Ulver and Burzum being the obvious standouts, and it sounds that with the new material you're heading toward a somewhat similar path. What is it that drives you to investigate that dimension of your music? Is it an attempt to crystalize or purify your sound?

Yes, it is an attempt to crystallize. Just like Burzum etc. I think a lot of people who make black metal love classical music, and are thinking in terms of classical music while they’re writing, but at first don’t have the resources to actually expand the arrangements beyond a four piece rock band, or whatever. It’s not the same for hardcore or blues or whatever. Black metal is music that isn’t meant for a rock band, that happens to be played by a rock band. Eventually the arrangements expand.

Were there any artists or albums you found yourself listening to or being inspired by during the making of "The Ark Work"? Whether music, books, films, and so on.

The three books I’ve been constantly referring to in the past few years are Joshua Ramey’s The Hermetic Deleuze, Slavoj Zizek’s Less than Nothing and Valentin Tomberg’s Meditations on the Tarot. The idea of using music, the arts and philosophy to carry out a hermetic task, carrying a divine flame, maybe triggering an eschaton, allowing time to bear something absolutely new by an alchemical process – this has been a big theme.