סיכום שמסכם את הסיכומים של שנת 2018 בסיכומים
כמה שנים עברו מאז שכתבתי פה פוסט. מקום מוזר לחזור אליו. בכל מקרה. הבלוג בהארץ לא יחודש לדעתי. כל עוד הבלוג שם היה זמין לכל זה היה נחמד. עכשיו שעבודה בחינם של אנשים עולה והעיתון בחוצפתו עוד חוסם את התוכן הזה לגולשים שאינם מנויים אז שיזדיין העיתון.
בכל מקרה, לענייננו, עשיתי את כל הסיכומים האלה בדף הפייסבוק של הבלוג אבל אני מניח שגם בשבילי זה יהיה נחמד לראות את הכל במקום אחד, מסוכם ומרוכז, ולא להתחיל לחפש פוסטים עלומים בפייסבוק. אז הנה שלל סיכומי השנה שהם (לפי סדר): בלאק מטאל, דום מטאל, דת׳ מטאל, XXXקור, מה זה השיט הזה?, דברים ששכחתי, ואלבומים ישראליים. למי שמעוניין יש פלייליסטים שמסכמים את כל זה (שיר מכל אלבום) בספוטיפיי וביוטיוב. הבה נתחילה. סדר האלבומים אקראי כמעט לחלוטין.
פרק ראשון: רון יוצא למסע מוזר ביער שחור. צרחה מפלחת את הדממה.
זה יהיה זמן טוב להסביר למי שלא מצוי בבלוג שלי (רוב האנושות) שיש לי משיכה עזה לדברים מוזרים. אם יהיה אלבום בלאק טוב לסוגו, אני לא אכתוב עליו. אני אולי אשמע אותו, אבל אני לא אכתוב עליו. אם יבוא אלבום משוגע ששונא את עצמו ושורף את סבתא שלו בזמן שהוא מחבר את השיער שלה למגבר, אז אני אכתוב עליהם. כזה הוא האלבום הזה של ההרכב האיסלנדי המשונה והמרגש הזה. אם אתם אוהבים אווירה ושגעון, הנה פה.Negativa – 03 // Sentient Ruin Laboratories
היה מספיק לי בחיים לו רק ידעתי שהאיש שהוא Wormlust, אולי מלהקות בלאק/שגעון שאני הכי אוהב, השתתף בעשיית האלבום הזה. אבל זה לא מספיק, כי זה אלבום מעולה מכל כיוון שלא מסתכלים עליו. תחשוב בלאק מטאל במערה, רק שבמערה יש אינטרנט ומחשב על.
Wiegedood – De Doden Hebben Het Goed III // Century Media
אולי האלבום ה״מסורתי״ ביותר ברשימה הזו, מסורתי לכיוון המלודי בניגוד לכיוון המערתי (תחשבו אמפרור, אל תחשוב דארקת׳רון). מסוגנן, אלגנטי, מפוצץ באווירה. יותר לאוהבי האטמוספרי/היפסטרי, אבל עם דגש חזק על מסורתיות פגאנית מטומטמת.
Craft – White Noise and Black Metal // Seasons of Mist
ללא ספק מועמד לשם האלבום המחורבן של השנה, אבל אלבום מעולה בלי קשר. מלודיות מטורפות, דהרה מטורפת, ותחושה כללית של מחלת נפש בצורה של משה בתיבה כשהנקניקיה רקובה.
Rebel Wizard – Voluptuous Worship of Rapture and Response // Prosthetic Records
האוסטרלים האלה והטמטום שלהם, אין שני לו. הסצנה שמבחינתי יורשת את המעמד של השוויצרי של טירוף ויצירתיות. אה וכמובן איכות. הפעם שילוב לא מפתה של טראד מטאל/גלאם עם בלאק רצחני שעובד משום מה.
Bosse-de-Nage- Further Still // The Flenser
כן אני יודע שזה קצת חילול הקודש לשים אותם פה, אבל זה קצת לא אכפת לי מה אתם חושבים. אלבום מעולה של להקה שלעולם לא אכזבה. מהודק, מרגש, ומופק, כתמיד, בשלמות.
Void Omnia + Isenordal – Split // Eternal Warfare
שתיים מלהקות הבלאק האמריקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע באלבום קצר משותף. הדגש האישי שלי הוא כמובן VO, שהוציא לפני כמה שנים את אלבום הבלאק האהוב עליי של העת האחרונה, אבל גם איסנורדל אחלה.
Akitsa – Credo // Profound Lore Records
לכל אותם אנשים נוראיים שבזו על הכללת בוס-דה-נאג, הנה משהו לתחת הקפוץ שלכם: בלאק מטאל מחוספס, כמעט לא אפוי, ומצוין.
Outre – Hollow Earth // Debemur Morti Productions
ממובילי הסצנה הפולנית המשוגעת בפני עצמה, לכל מי שחסר לו תחושה שנגמר לו האוכל בבית והכל נעול והוא איבד את המפתחה, בזמן שהשכנים שמים שלמה ארצי בפול ווליום ואין לאן לברוח. קלסטרפוביה, יצירתיות, וחרדה.
IMPERIAL TRIUMPHANT – Vile Luxury // Gilead Media
וכמובן שאיך אפשר בלי Portal להיפסטרים, מלכי הסצנה (כרגע לפחות) הברוקלינאית, וקיסרי הטירוף. גאה להגיד שכתבתי על המשוגעים האלה לפני כולם, ועכשיו כשכולם שומעים אותם אני נחוש (כמעט) באותה מידה להפיץ את הבשורה. הגיע הזמן, במאמר ממוסגר, שהטירוף שלהם ימצא את רמת ההפקה הראויה לו, וזה האלבום הזה.
Zeal & Ardor – Stranger Fruit // MVKA Music
אלבום מושלם, קפיצה קדימה משמעותית מאלבום הבכורה המשובח, ושוב: שמעתם על זה פה ראשונים! למי שיש כוח, כאן הראיון המבדר שעשיתי איתו אז. אין לכם כנראה כוח.
Panopticon – The Scars of Man on the Once Nameless Wilderness I and II // Birdrune Recordings
אני ממעריצי האלבומים המופתיים שהאיש המוזר הזה הוציא עד 2015 וממבואסי האלבום ההוא מ-2015. לשמחתי יש הרבה יותר פה שדומה למה שהיה לאותו אחד שלא אהבתי. פולק בלאק אמריקנה מרגש ויפה. יצא לו גם ספליט השנה עםWaldgeflüster.
Stroda – Discography
פרוייקט בריטי של אדם אחד שהחליט יום אחד לשפוך הררי מוזיקה (בעיקר סינגלים ואיפיים) שכולה מעולה, אפלה, ודוחה את הנשמה בקטע מעולה.
מקום של כבוד: La Torture des Ténèbres – The Gods Themselves; Immortal – Northern Chaos Gods
פרק שני: רון נופל למערה ומגלה, לחרדתו, שהיא מלאה במגברים ענקיים מכוסי צואת ערפדים
אני יודע שאמרתי שהסדר אקראי כמעט לחלוטין, אבל זה האלבום הכי טוב שיצא השנה. המקום המיוחד הזה בגן עדן שבו ריפי ממותה נפגשים עם נהר של דמעות ומלודיות מינוריות שעושות להביט בעננים. מופלא כפול מאתיים.
עוד חבר במועדון האקלוסיבי ״חפרתי עליהם עוד שהייתם בגן חובה״ (יש לי מעט מאוד מקורות סיפוק בחיים, תנו לי את זה) אלבום עצום ואפל. עדיין מעדיף את אלבם הבכורה המושלם שלהם, אבל צרור שירים מרגש ללא ספק.
משב רוח אירופאי/בריטי מרענן שמגיע דווקא מהרכב אמריקאי ותיק. אם אהבתם דום של אמצע שנות התשעים (היי Peaceville) האלבום הזה הולך לקרר לכם את החורף בזמן שאתם קוראים ספר עם כריכה מעור והתבאסתם על עצכם שהתאהבתם בפיה.
אלבום מיוחד שייזכר כנראה לרוב כאלבום ההוא שהאלה מ Agalloch – The Official Page עשו אחרי שפיטרו להם את התחת, וזה חבל. כי למעשה הוא מספק חלקים מתחומי העניין הדי מגוונים של חברי הלהקה ושלל הפרוייקטים שלהם, בין אם זה דום אוורירי, רוק, או מטאל מסורתי.
הרכב שאליו נחשפתי דרך פלאות האינטרנט באלבום הקודם והמעולה שלהם, והחדש טוב לא פחות ואף יותר. דום מינורי, שקט ורועש ונואש ויפהפה. וכמובן שהם בכלל מאוקראינה, כי ברור.
מעטות הלהקןת/אמנים שיכולים להעלם ולחזור כמה שבא להם, ולא רק שהם מוציאים אלבומים מעולים הם מצליחים, למרות ההפוגה הארוכה, להתקדם הלאה עם האמנות שלהם. כאלה הם סליפ, והאלבום הזה, שנפל על כולם בהפתעה כרעם מסטול ביום בהיר, הוא בקלות אחד מהאלבומים הטובים של השנה.
קצת יצאה קצפתי על הלהקה המוכשרת הזו, שעשה רושם שהתחילה לשחרר חלקיקי ריפים וחצאי שירים. אבל אלבום אחד טוב כן יצא מהסיפור הזה. כל הכעס והטירוף שציפיתם להם.
אולי ההוצאה המרגשת של השנה במטאל. להקה אגדתית מהרוסטר הטוב של סאת׳רן לורד שהוציאו אלבום מופת ונעלמה. ואז היא חזרה השנה להראות לכולם מאיפה משתין הפיפי. דום/מה שזה לא יהיה פסיכי ומיוחד.
דום מעולה. אלבום הבכורה שלהם, עליו כתבתי בבלוג מתישהו, היה מעולה, והאלבום הזה מעולה עוד יותר. מלהקות הדום הצעירות הטובות ביותר היום, יחד עם Lycus ו- Bell Witch.מקום של כבוד: Chained to the Bottom of the Ocean – I Carry My Awareness of Defeat like a Banner of Victory; Heron – A Low Winter's Sun; Minsk + Zatokrev – Bigod
פרק שלישי: הערפדים באים אבל אז בורחים כי חבורת רוצחים מבתרים את הגופה חסרת האונים של רון ויש מלא דם
Tomb Mold – Manor of Infinite Forms + Cerulean Salvation // 20 Buck Spin
דת׳ מטאל אכזרי וחכם. זה מה שבני טורונטו יודעים להתיז על העולם. קשוחים כמו ערימת מסמרים, חכמים כמו Morbus Chron זצוק״ל, ועבים כמו עץ סקויה רקוב. הוציאו השנה גם אלבום שני מעולהוגם עוד אי פי מעולה על הדרך.
PORTAL – Ion // Profound Lore
הלהקה הכי משוגעת בעולם עם אלבום משוגע נוסף. בקצב שמוזיקה יצאה השנה (ובעצם כל שנה בשנים האחרונות) קשה קצת להאמין שהאלבום הזה בכלל יצא ב-2018, אבל כן. הפעם הפקה יותר דלילה ומכובדת, מה שהופך את חוויית האזנה למעט פחות מספקת עבורי (אם אופל זה העניין שלכם, לכו על אופל. לא באמת משנה לי מה המתופף עושה עם המצילת שלו), אבל עדיין אלבום מעולה מלהקה חד פעמית.
Rivers of Nihil – Where Owls Know My Name // Metal Blade
בקצה השני של עולם הדת׳ מטאל העכור מפורטל תמצאו את RON (חחח). פרוג דת׳ מטאל, נקי, עם כלי נשיפה פה ושם (!) והרבה ויייבים של אויש אני מסכני וקשוח. אבל אלבום מפעים, שמרקד על הקו הדק בין מטאל מתקדם לקיטש מבלי ליפול לתהום. כנראה אעקוב אחריהם באדיקות גדולה הרבה יותר מעכשיו.
Ritual Necromancy – Disinterred Horror // Dark Descent Records
אני לא נותן הרבה קרדיט למקורות אחרים באינטרנט, אבל הפעם אני חייב לתת ח״ח לדף המעולה של ח״כ לשעבר יוני שטבון שהמליץ על האלבום הזה. דת׳ מטאל קולטי מעט, אפל מדי לפעמים, אבל כל כך מעולה שקשה להפסיק לשמוע אותו. בכל פעם שרציתי לשמוע סתם אנשים מתחרעים על כלי נגינה השנה שמתי את האלבום המעולה הזה.
Sepulcher – Panoptic Horror // Edged Circle Productions
אם חיפשתם פה ברשימה (היי אמא) דת׳ מטאל על גבול האולד-סקול ת׳ראש שיגרום לראש שלכם לפגוע באמצע של ההגה של האוטו ולהפעיל בטעות את כרית האוויר, אז זה האלבום בשבילכם. דת׳ במאתיים אלף BPM וסולן מעולה.
Vanhelgd – Deimos Sanktuarium // Pulverised Records
במילה אחת: שלמות. בשתי מילים: יופי טופי. ביותר מילים: די בבירור אחד מהרכבי הדת׳ הכי טובים שפועלים כרגע בעולם. כל אלבום בומבה, דת׳ מטאל ברוטאלי/מלודי/טכני הכל ביחד. מושלם ואדיר.
Glacial Tomb – Glacial Tomb // Gilead Media
ייתכן שיחד עם האלבום של portrayal of guilt זה אלבום הבכורה האהוב עליי שיצא השנה. דת׳ מטאל מעולה, דחוס, אלים, ודינאמי. שלא במפתיע, זהו פרוייקט שמשלב חברים מלהקות טובות אחרות בהווה ובעבר, דוגמת Khemmis ו Abigail Williams.
Behemoth – I loved You At Your Darkest // Nuclear Blast
כאילו לא חוכמה לכתוב על אולי להקת הדת׳ הכי גדולה בעולם היום, אבל הם ממשיכים לכתוב אלבום טובים אז מה אני אעשה. על רקע יצירת המופת העל-זמנית שלהם מ-2013 היו לי הרבה ציפיות ולא כולן נענו. בעיני האלבום הזה הוא גרסה מדוללת של The Satanist וטוב קצת פחות ממנו. אבל בהתחשב בעובדה שהאלבום ההוא עומד ברשימת אלבומי המופת של כל הזמנים, אני חושב שהם יתסתדרו.
8. Gatecreeper – Split with Iron Reagan // Relapse
כן, קצת רמאות. הם לא באמת הוציאו אלבום השנה, אבל שלושת השירים שיצאו בספליט הזה יותר טובים מ99 אחוז מהדת׳ מטאל ביקום. להקה שצוברת כוח ובטחון עם כל שיר שהם מוציאים ובסוף יהיו מפלצת.
Horrendous – Idol // Seasons of Mist
פרוג/טק-דת׳ במסורת של דת׳ של סוף שנות התשעים ככה. כן, אני יודע, הייתה רק להקה אחת שעשתה דברים כמו דת׳ בסוף שנות התשעים – דת׳ בסוף שנות התשעים. אבל ההרכב הדרום קרולייני הזה מתקרב, ובלי שום קשר להשוואות – אלבום אדירמרענן וטוב.
Convulsing – Grievous // Self Release
עוד אחד מאותם הרכבים חד פעמיים ומתעתעי הגדרה. פרוייקט של אדם אחד שהוציא אלבום קודם מושלם (מושלם) ומושלם. והחדש טוב לא פחות. לא דת׳ פרוגרסיבי במובן המסורתי, אלא דת׳ פרוגרסיבי ברמת המקוריות, הרעיונות, והביצוע. אלבום חובה.
Phrenelith – Ornamented Dead Eyes // Extremely Rotten Productions
שוב רמייה קטנה, אבל לא גדולה. מדובר בעצם באי פי קטן של ההרכב הדני הזה, שהוא מעולה ושווה שמיעה והכל. אבל החדשות הגדולות באמת הם האלבום שיצא להם בשנה שעברה שהיה ללא ספק האלבום ששמעתי הכי הרבה השנה מלבד אולי YOB ו- Wiegedood. דת׳ מטאל מושלם. אין מילה אחרת. תשמעו או שתהיו אדיוטים.
Chthe'ilist – Passage into the Xexanotth // Profound Lore
עוד אי פי מעולה של הרכב דת׳ מעולה שאני מכניס כי אני יכול למה מי אתם. יצא אלבום בכורה מעולה לפני שנתיים, לפי שפספס או רוצה לשמוע עוד. אפל, אדיר. קצת כמו Sadus על סמים קשים.
Vastum / Spectral Voice – Split // Dark Descent Records
ספליט קצרצר ומעולה של שתי להקות מעולות. זהו.
Obliteration – Cenotaph Obscure // Indie Recordings
הרכב נורווגי פסיכי שזה לו האלבום הרביעי, והם לא מראים שום סימן של האטה. דת׳ מטאל לאנשים שאוהבים לנסוע מהר, לשבור חוקים, כדי להגיע לספריה לפני שהיא נסגרת ולקחת פטריות. מעולה.
Infernal Coil – Within a World Forgotten // Profound Lore
וואוזה. את זה שמעתי בזכות המלצה של אדם חכם מאוד באינטרנטים שאמר שזה אלבום השנה שלו. לא שמעתי עליהם (אולי כי זה אלבום הבכורה שלהם), לא ידעתי שיצא. לא ידעתי. אבל אם הייתי יודע, יש סיכוי לא רע שזה היה הופך לאלבום הדת׳ מטאל של השנה שלי, לפחות. כבד בטירוף ואיכשהוא עדיין מרגש בטירוף (שילוב קשה). מעולה מעולה.
מקום של כבוד: Outer Heaven – Realms of Eternal Decay; Deceased – Ghostly White; Of Feather and Bone – Bestial Hymns of Perversions
פרק רביעי: החלקים של רון מתחברים מחדש למערכת תופים שיודעת רק לעשות בלאסט ביטס ולצרוח על דיכוי פוליטי/דם
Portrayal of Guilt – Let Pain be Your Guide // Gilead Media
רביעיית פוסט-הארדקור/סקרימו מטקסס שהוציאה את אלבום הבכורה שלה והופס לגמרי במקרה בקלות אחד האלבומים הכי טובים והכי שמיעים השנה. רגש טהור על קו מתח חשמלי מגובה באלטרנטור של ריפים בגודל של בית גדול. הוציאו עוד השנה דמו קצר ועוד שיר. חובה בכל בית שיש בו דמעות וקעקוע אחד.
Deterioration – Lupara Bianca // Self Release
לשחק אותה אנין עם גריינדקור זה משחק מסוכן, כי אתה עלול להגיד על קשקוש שהוא יצירת מופת או ההפך. וזה בגלל שהגבול בין גאונות לכאוס מוחלט חמקמק, והצבעים כולם דומים. אולם, נדמה לי שהאי פי המשוגע הזה נופל בקלות בצד הנכון של היקום. טירוף מערכות מוחלט ויפהפה. ואגב, יצאו להם בערך מאתיים ספליטים השנה, וגם עוד EP שהוא בעצם רצועה אחת של 15 דקות של שלמות כאוטית בשם An Example Must be Made. תשמעו הכל.
Mourning – Demo Compilation // Self Release
מעט הדמואים ששמעתי השנה כמו הדמו הפסיכוטי הזה של ההרכב המעולה מעולה הזה מאנגליה שעושה משהו בין הארדקור לפאווארויולנס. שני דמואים במקרה הזה שצומדו להם יחדיו. אם אתם אוהבים ריפים מטאליים ואנרגיה של כותונת משוגעים, זה בשבילכם. עם תקוות גדולות לעתיד.
Lifesick – Swept in Black // Isolation Records
האלבום השני של הרכב ההארדוקר/פסיכוזה הדני. אם פאוורויולנס סטייל Harms Way או Nails זה ימצא מקום חם בליבכם הקר.
Pig Destroyer – Head Cage // Relapse Records
כמו במקרה של בהמות׳ בעולם הדת׳, זה מרגיש מצחיק להמליץ על הלהקה הכי גדולה בסוגה, אבל, בדומה לשכניהם הפולנים, כשממשיכים להוציא אלבומים טובים, אין מנוס. הם נשמעיים מטאליים יותר מאי פעם, ואולי כפועל יוצא משוגעים טיפה פחות, אבל משוגע טיפה פחות אצל PD זה בן אדם נמס כמו חמאה בשמש אז הכל טוב.
XServitudeX – Path to Amnesty // Bound by Modern Age
חמישיית הארדקור מטאלי אנגלית עם התופי פלסטיק הכי טובים ששמעתי הרבה זמן. יש דברים מסויימים שנשמעים נורא במקום אחד ונשמעים כמו גן עדן במקומות אחרים. אז, פה יש את הסנר הכי מחורבן ששמעתי הרבה מאוד זמן ואני חושב שאני מאוהב (יש מצב שיצא שנה שעברה והשנה זה רק הפיזי, אבל לא אכפת לי מאוד).
Beaten To Death – Agronomicon // Mas-Kina Recordings
הרכב גריינדקור נורווגי עם מוזיקה משוגעת, מלודית בקטע מפתיע, וממכרת. טונות של הומור, דינמיקה, וריפים. כמה ריפים. אה, ועטיפת השנה.
Meth Leppard + Minimum Wage Assassins – Split //Wooaaargh
ספליט שהוא מחלת נפש. מצד אחד מת׳ לפרד האוסטרלים, שאולי הכי קרובים לדת׳ מטאל פרופר מכל להקה ברשימה הזו, ומצד שני MWA האמריקאים שמפליצים דת׳ מטאל ברוטאלי ברוחה של קניבל קורפס, שתבדא לשנים ארוכות. לסקרנים לגבי החלק השני של השילוב הזה, MWA הוציאו גם אלבום משלם השנה. אבל יש פה מספיק שנאה בספליט הזה כדי למלא את הבטן לאיזה שבוע.
Terrorizer – Caustic Attack // The End Records
תגידו לי מה שתגידו. זו לא אותה להקה, זה לא זה. מה שזה לא יהיה. אני יודע דבר אחד, בעצם שניים: 1 – אינסוף ריפים, 2 – פיט סנדובל. תזמינו את פיט לתופף בארוחת שישי שלכם, ואני הולך לקנות את האלבום. זהו.
Cloud Rat – Sick Panic + Clipped Beaks // Grindcore Karaoke
שלישייה ממישגן שהחליטה שמה שהעולם צריך עכשיו זה גריינדקור עם דרמה. כאילו, הם לחלוטין רוצים למחוץ לכם את הגולגולת, שזה סבבה, אבל גם, איכשהוא, לבכות מעצב בזמן שזה קורה. שני אלבומים שלמים שיצאו רק השנה, מעורר השראה. לחובבי Endon.
Greber – Cemetery Preston // Self Release
פאוורוילנס אפל כמו תחת של שלד שקבור מתחת לגופה של ממותה. אני לא יודע אם זה הגיוני, אבל זה הדבר הכי נכון שיש.
Revolve – A Prelude to Extinction // Promo
ונסיים את הרשימה באופן ראוי בכולה שני שירים, פרומו שהרכב ההארדקור/פאווריוליונס הסקוטי הזה הוציא השנה. שני שירים, אבל מספיק מלודיות וריפים בשביל כל השנה. מעניין מה יוציאו בשנה הבאה.
פרק חמישי: העלילה ממשיכה אבל רון קיים בחמישה מימדים בו זמנית ולא בטוח שהוא מבין מה קורה
Charlie Looker – Simple Answers // Last Things Records
הגאון מברוקלין, הגאון שהוא ברוקלין, ברוקלין שהיא הגאון. האיש מאוחרי אין ספור הרכבים ומיליון הפרצופים יוצא עם האלבום הטוב ביותר שלו (!). הוא אוסף את הקצת מטאל מ Psalm Zero, את ההזויה של Extra Life, ואת כל מה שלמד בשאר הניסיונות שלו וכמו מדען משוגע הרכיב אלבום מהפנט, לא קל לעיכול, ויפהפה.
Marsh Dweller – Wanderer // Eiwaz Recordings
פרוייקט של אדם אחד בשם ג׳ון קר שהוא אחד הדברים היותר יפים והיותר מעוררי אי נחת שיצאו השנה. שילוב של הקור והמתכתיות שלGodflesh או The Clay People עם אווירת בלאק סימפוני וחדלון קיומי. יפהפה.
The Lion's Daughter – Future Cult // Seasons of Mist
אם הרגע יצאתם מהביצה של היצור מהאלבום פה למעלה אז תשמחו להתחמם קצת במלון/בורדל של האלבום היפה וההזוי הזה, שילוב של מוזיקת מועדון חשפנות בשנות השמונים ודת׳ מטאל בהילוך איטי.
Bliss Signal – Drift // True Panther Sounds
אחד הדברים היותר עצובים שקראו בשנים האחרונות היה מותה בטרם עת של Altar of Plagues זצוקל. אז עכשיו המוח שמאוחרי הכוח, ג׳יימס קלי, חוזר עם פרוייקט אלקרו-שגעון. בינתיים רק אי פי עוכר שלווה אחד, אבל נצפה מאוד לבאות.
Insect Ark – Marrow Hymns // Profound Lore
הפרוייקט המהפנט של דנה שכטר ואשלי ספונגין חוזר אחרי Portal/Wall המעולה שלהן, היישר לתוך מה שנשמע כמו פסקול דומי במקצת לנסיעה מהלוויה בדרך הביתה. בגשם. קצת כועס. אבל לא הרבה. יפה.
Nadja – Sonnborner // Alien8 Recordings
אלבום חדש לצמד היצירתי הזה, שנע על הגבול שבין פוסט-מטאל, פוסט-רוק, מוזיקה אקספרמנטלית, חלום וסיוט. ולראיה שיר של 30 דקות שנשמוע כמו לצלול מתחת למערה, ועוד שיר של שתי דקות של ליפול לתוך המערה (אל תשאלו אותי איך).
P • H • O • B • O • S • – Phlogiston Catharsis // Transcending Obscurity Records
אחד מהפרוייקטים הכי מוזרים והכי אהובים עליי בעולם כולו, ושזכור אולי לחלק מכם כתוצאה מהשתתפותו בסדרת הכתבות הלא סבירה של על פוסט-מטאל בזמנו ב״הארץ״. פוסט-בלאק/דת׳ תעשייתי של הסיוטים שלכם. כמו Blut Aus Nord רק במפעל פוסט-אפוקליפטי עם גמדים מכוערים.
RXYZYXR – II of V // Self Release
טוב זה קצת מוזר שאני שם את האלבום הזה במקום של המוזרים כי יש לו בסהכ איזו קטגוריה גנרית יחסית ברורה: פרוג/דג׳נט/שמענו-פעם-משוגע סוג של דבר. אבל בגלל שאני לא שומע הרבה פרוג או דג׳נט ואוהב את משוגע של שנות התשעים יותר מהמפלצת שהיא עכשיו, זה המקום הטבעי של אלבום כזה בבלוג שלי, לפחות. מוזיקלי, מוזר, מתחכם מדי, מלוטש אבל יפה.
Cursive – Vitriola // 15 Passenger Records
שוב, פוסט-הארדקור/אינדי, לא מאוד מסובך, אבל להקה עצומה שאני לא כתבתי על חזרתה המרגשת להרכבה המלא ולאלבום חדש כי לא חשבתי שזה משהו שיעניין הרבה אנשים פה, אבל זה ביג דיל. רוק חכם, מרגש, יפה. אחת הכי טובות שיש חוזרת לעשות מוזיקה, וזה טוב.
Frontierer – Unloved // Self Release
אין לי מושג מה קורה פה. תשמעו, אל תשמעו, אבל אין לי מושג מה קורה פה. רק להגיד שאם אהבתם את הצד הפחות נגיש של The Dillinger Escape Plan זה כנראה בשבילכם.
SUMAC + Keiji Haino – American Dollar Bill // Thrill Jockey
תגידו לארון טרנר להוציא אלבום עם הלהקה שלו, זה יהיה אלבום מבאס. תגידו לארון טרנר להוציא פרוייקט חד פעמי עם אגדת מוזיקה נסיונות, זה ייצא לו מדהים. האיש הכי מוזר בכל העולם. פשוט תוציא אלבומים, טמבל (ותחזיר את אייסיס). אה ואפשר גם לשמוע את הסומאק האחרון, כנראה האהוב עליי שלהם. יום אחד אני אסלח לו, אני מבטיח.
Sigh – Heir to Despair // Spinefarm Records
יום אחד, סיפור אמיתי, חלמתי שאני בקרקס רק שבמקום חיות יש את הפחדים האישיים שלי ממחויבות וכישלון בחיים והפסקול היה רוק אייטיז והייתה גיישה. סתם, זה לא סיפור אמיתי, והחלום הזה הוא האלבום החדש של Sigh.
Toundra – Vortex // Superball Music
להקה שאני אישית מלווה ממש מההתחלה שלה אי שם לפני סוג של עשור, בעיקר כי היה הייתה אחת הלהקות שפיתתו אותי לאט ובטוח חזרה למטאל אחרי שנים של התנזרות מרצון. פוסט-מטאל/פוסט-רוק מהמעלה הראשונה ביותר. העובדה שהחבר׳ה הספרדיים האלה עדיין איכשהוא לא פרצו היא תעלונה מוזרה בעיני.
The Ocean Collective – Phanerozoic I: Palaeozoic // Metal Blade
תכלס פוסט-מטאל קלאסי (להקה שיש לה שני אלבומים קלאסיים לסוגה זו היא בהחלט פוסט-מטאל קלאסי) אבל מכיוון שהפוסט-שקרכלשהוא כבר השתלט על עולם ואין טעם לכתוב עליו כי להקות פוסט-שקרכלשהוא קלאסיות כבר נבלעו כל אחת בסוגתה היא, אין ממש טעם לכתוב על פוסט מטאל בנפרד. עוד אלבום מצויין.
William Fowler Collins – Field Music // SIGE Records
אמן מדהים, רגיש, ואדיר. נחשפתי לפועלו דרך הפרוייקט המשותף שיצא לו עם ארון טרנר בשנה שעברה (גם ראיינתי אותם, אם זה מעניין מישהו). עכשיו יצא עם פרוייקט סולו שכולו חלום מבהיל שלא קורה בו כלום. האזנת רקע מושלמת אם במקרה אתם כותבים סיוט.
Black Spirituals – Black Access/Black Axes // SIGE Records
עוד פרוייקט מהלייבל המעולה של פיית׳ קולוצ׳יה (Mamiffer). צמד אמנים בשם זכרי ווטקינס ומרשל טרמל שמבצעים את הפרשנות הקיצונית והמדהימה שלהם לרעיון של מוזיקה אפרו-אמריקאית. רעש יפהפה. כאילו לקחו ג׳אז ושמו אותו במטחנת בשר של פידבק.
Various Artists – The Wall Redux // Magnetic Eye
מהאנשים שהביאו לכם את אלבום הקאברים הבינוני ל Helmet לפני כמה שנים, עכשיו אלבום קאברים לא בינוני בכלל לאלבום המופת של פינק פלויד. הרבה אנשים מאוד מעניינים, כמו ASG,Mark Lanegan, Pallbearer, Yawning Man (Official) ורבים וטובים אחרים.
הערה: נגמר לי הכוח, אבל באמא שלי תקשיבו ל Entropia. כל אלבום שלהם זהב.
פרק שישי: רון חוזר הביתה ותוקע לאפה עם משהו ישראלי בפנים
Zeresh – Sigh for Sigh // 999 Cuts
נאו-פולק/דום מהפנט ועוכר עולמות ויפהפה. כתבתי במקור ואכתוב גם עכשיו, זה כמו לשמוע את להקת הדום האהובה עליכם, רק נקי מכל דיסטורשן או צרחה. ואיכשהוא זה פי אלף יותר כבד. אין אלבום כזה בכל העולם.
Svpremacist – Black Fuck You Metal // Self Release
ובתואר ״שם האלבום המטומטם של השנה״ (בעצם אולי מקום שני אחרי Craft). אבל הטמטום הזה הוא למעשה יסוד אסתטי חשוב באלבום הזה (ובאי פי שיצא גם השנה), שהרי הבלאק מטאל הת׳ראשי/הת׳ראש הבלאקי שהלהקה הזו מקיאה לתוך המיקרופונים הוא חגיגה של בורות נהדרת. שישים אחוז דת׳/בלאק דרום אמריקאי, עשרים אחוז דמו של סלטיק פרוסט, עשרים אחוז מישהו בוהה ברמקול ומזיל ריר. גאוני, ואחת מהוצאות הבלאק הכי טובות השנה, לא משנה מאיפה.
Thirst Planet – The Essence // Self Release
עוד אלבום שכבר כתבתי עליו, אבל בגדול סלאדג׳/סטונר שעובר את גדרות הברזל (עם ציורים של הלו קיטי) שהם חוש הטעם החד כתער של המותג ״מאשין מיוזיק״ זה כבר הישג. לא יודע. אם זה לא Kyuss, אין לי כוח. אבל להרכב הצעיר הזה יש לא רק ים ריפים ואסתטיקת עטיפות אלבומים גבולית (שהיא, הרי, הכרח בז׳אנר) אלא חוש מוזיקלי מעולה וחוש נדיר עוד יותר לדינמיקה. מעולה.
Meuban – Afar // Kame'a
אלבום הבכורה (כן? מישהו יודע אחרת?) של הרכב פוסט-רוק/מטאל ישראלי מעולה. שוב, כל כך קל ליפול למלכודות הרבות שיש למוזיקה עם נטיות מופשטות. שעמום, חזרתיות, אפס דינמיקה, קלישאות. ומאובן (שם נהדר) לא נופלים לאף אחד מהם. לחובבי Mogwai ו-Toundra. מעולה.
Kluvim – Lo Yikre // Self Release
היו פה ושם כמה אלבומים ישראליים לאחרונה שריקדו על הגבול בין הארדקור, פאווארויולנס, וגרינדקור, אבל לא עשה לי את זה. הרגיש טוב, כן? אבל טוב לסוגו. האלבום הזה, שהרושם הראשוני אודותיו קיבלתי כש Ethan Huber הנשמה העלה את התמונה המהממת של העטיפה (עטיפה משוגעת לגמרי, כל הכבוד לעוסקים בדבר), הוא לא רק טוב לסוגו. הוא מעולה. גריינדקור חזק, מלבן נשמות, ואיזה מתופף שם שאיבד את זה לגמרי.
Akrabut – Hiroshima Palestina // Self Release
אין לי מושג מי אלה האנשים האלה, אין לי מושג מי גידל אותם, ואין לי גם מושג מי שם החליט על כל כך הרבה ריוורב במיקרופון של הסולן, כמו גם מי מיקם את המיקרופונים של המתופף. אבל כל אחד מהאנשים האלה צריכים לקבל פרס. פאנק/הארדקור מערות שנשמע כאילו לקחו את Youth of Today, זרקו אותם דרך הפקה של The Cramps וציפו אותם בחרא. בקטע טוב.
Kever – Primordial Offerings // Self Release
בהיעדר אלבום של Lehavoth שיעשה מכולנו חורבן, קבר היא להקת הדת׳ הכי טובה בארץ. ההשוואה כמובן לא חכמה במיוחד, כי שתי הלהקות עושות דברים שונים מאוד, אבל הן עושות דבר אחר דומה: מטאל שהוא לא רק ברמה בינלאומית אלא בטופ של הרמה הבינלאומית. עכשיו רק להבין למה הם לא חתומים/מופצים יותר ב- Dark Descent Records (או שהם כן? מישהו יודע משהו?)
Mortuus Umbra – Omnipraesent // Self Release
כשאני ישן, אני חולם, וכשאני חולם אני חולם על להקות מטאל ישראליות עם שם כמו ״חומוס״ או ״מדרכה אדום לבן״. אבל עד שחלומי יתגשם יש את האי פי המעולה ורוויי הריוורב הזה. דת׳ אפלולי עם נגיעות ריפי שגעון סטייל Deathspell או Ruins of Beverast. מעולה, חבל שרק שני שירים.
