פוסט אורח: כך רצחו דארקת'רון את היטלר – רטרוספקטיבה לא רטרוספקטיבית

הקדמה: בפעם הראשונה בהיסטוריה עקובת הדיו של הבלוג, מאשין מיוזיק גאה להציג פוסט אורח מאת כותב אורח: יונתן ״שקדימון״ שקדי, סולנה של Svpremacist המעולה (היוש בנדקמפ, היוש פייסבוק) וארכיבאי אובססיבי של כל מה שקשור בדארקת׳רון. אז, הנה ההתפתחות האסתטית של ענקית הבלאק מטאל הנורווגית, מאלבום הבכורה שלהם ועד לאלבום האחרון, Old Star, מאת מר שקדי:

נתחיל מהסוף כי אתם לא תגיעו עד אליו: Old Star הוא אלבום יותר טוב ומהודק מקודמו, ובו דארקת'רון ממשיכים את הפירוק השיטתי שהם מבצעים בסאונד של שנות השמונים תוך שהם משמרים את הסגנון הייחודי רק להם. ויש סיכוי לא קטן שבעוד כמה שנים המילים שקראתם הרגע יתבררו כקשקוש לא קטן.

כי צריך להגיד את האמת, והיא שלכתוב על אלבום חדש של דארקת'רון זה סוג של טעות. כמו סופר שלא מפסיק לכתוב או צייר שלא מפסיק לצייר, קשה לדבר על קריירה של 18 אלבומים ב-30 שנה מתוך ראייה צרה של הרגע הנקודתי שבו אנחנו תופסים אותה. וזה לא שאי אפשר לדבר כמעט על כל אלבום של דארקת'רון בזכות עצמו. ברור שאפשר. אבל בעוד שיצירות מופת כמו Soulside Journey, A Blaze in the Northern Sky מצד אחד או The Underground Resistance מצד שני כן מספקות (אחושרמוטה הרבה) מה להגיד עליהן לכשעצמן, הן מקבלות משמעות נוספת ואחרת כשאנחנו משווים אותן לאלבומים שבאו לפניהם ואחריהם.

אז כן, אפשר לנתח את Old Star, אבל האמת היא שהניתוח הזה הוא ספקולטיבי בלבד. דארקת'רון היא במידה רבה להקה ללא הווה. אני לא זוכר מי זה היה או איפה או מתי, שהעניק לדארקת'רון את הכינוי המטעה "להקת הגראז' הגדולה בעולם" אבל פאק, זו הגדרה מטומטמת. נכון, מדובר בשני חבר'ה שעובדים לבד, לא מופיעים ולא ממש משתפים זרים בתהליך היצירתי שלהם. מדובר גם בצמד יוצרים שמפתחים באופן עקבי את המטאל שלהם כבר 30 שנה בלי לעמוד במקום יותר מדי זמן, להקה שמסוף שנות השמונים ועד ימינו הצליחה באופן בלתי נתפס רק להעשיר ולהעשיר את הסגנון הייחודי שלה, ועל הדרך גם לפרש מחדש את כל המטאל שבא לפניה ובעקבותיה. אז, האם סופר מבריק שלא מפסיק לכתוב, נגיד פיליפ ק' דיק, הוא "סופר גראז'"? או שהוא מוח פורה כל כך שעד שסיימת להבין מה הוא רוצה ממך בשלושת הספרים האחרונים שלו, יש לך כבר עוד שלושה לקרוא?

הבחירה שלא להופיע אף פעם, ובמקום זה לשמור על קצב הקלטות די קבוע, מותירה את המאזין מול כל מה שכבר הוקלט וגם (אם הוא מעריץ כל תו שהלהקה כותבת, כמו עבדכם הנאמן) מול כל מה שכנראה עוד יוקלט בעתיד. אין לייבים של השיט הזה ביוטיוב. הם לא מסתובבים בעולם ומציגים כמה טוב הם יודעים לנגן את ההווה שלהם. ברגע שהאלבום יצא, הוא חלק מהעבר, וגם חלק מהעתיד שמתחיל להיכתב זמן קצר אחר כך. וכמובן לא מדובר רק בכמות, אלא גם באיכות. כשדארקת'רון בוחרת תמה או סאונד ומפתחת אותם על פני ארבעה-חמישה אלבומים, היא לא מוציאה ארבעה או חמישה אלבומים זהים, אלא מנצלת כל שיר בכל אלבום כדי לחקור יותר לעומק את מה שהיא מנסה להגיד כרגע. ולכן, Old Star הוא לא הספר הראשון וכנראה גם לא האחרון ברומאן המסתורי הזו שהם פורסים לנו על פני השנים האחרונות ועוד ימשיכו לפרוס על פני השנים הבאות.

כאפה ראשונה

אז כן, חייבים לחזור להתחלה, לא כדי לספר בטרחנות מה מדהים בכל אלבום של דארקת'רון (ספוילר: זו המוזיקה) אלא כדי להבין איך בנוי הטקסט הארוך שהוא הקריירה שלהם. הרי כבר האלבום הראשון שלהם הוא אלבום שונה לגמרי כשמתייחסים אליו לבדו וכשמתייחסים אליו כחלק מהרצף הדארקת'רוני. לכשעצמו, Soulside Journey הוא מפלצת דת' מטאל, מהאלבומים המשפיעים והמיוחדים ביותר של התקופה הכי חמה בז'אנר הזה. אלבום כל כך מושלם, וכל כך לא קשור לאף אלבום אחר של דארקת'רון, עד שטהרני הדת' מטאל יטענו שהוא האלבום היחיד הטוב של דארקת'רון, וטהרני הבלאק מטאל יטענו שזה אלבום הדת' מטאל היחיד הטוב שקיים (טהרנות, כמובן, היא ללוזרים). כי Soulside Journey הוא אלבום בכורה של 110% דת' מטאל, של להקה שעל האלבומים שהוציאה זמן קצר אחר כך מתנוסס בגאווה הכיתוב True Norwegian Black Metal.שנה אחת בלבד אחרי האלבום הזה, מי ששמע את הקסטה (זין עליכם אם היה לכם נגן תקליטורים ב-1992) של אלבומם השני, A Blaze in the Northern Sky, היה עשוי לחשוב שמדובר בכלל בלהקה אחרת לגמרי. השינוי הטוטאלי בין שני האלבומים אולי נשאר עד היום בגדר הכאפה הכי גדולה שחטף מי שהאזין לאלבום חדש של דארקת'רון, אבל גם אם עוצמת השינויים השתנתה בהמשך, הכאפות לא הפסיקו להגיע.

הקטע פה הוא לא להלאות אתכם בסקירה של אלבומים שכבר שמעתם. אתם לא צריכים לקרוא שוב את מה שאתם כבר יודעים על הטרילוגיה הקלאסית והמופלאה שמתחילה ב-A Blaze… ונגמרת לכאורה ב-Transylvanian Hunger. מה שאולי כן שווה לומר הוא, ובכן, שלא מדובר באלבום מופת אחד אלא בטרילוגיה, ובתכלס, אפילו זה לא. אחרי שלושה אלבומים שבהם צוללת הלהקה אל תהומות ה-Lo-Fi באומץ רב ומגדירה בצורה שלמה ומרשימה את הסאונד הייחודי שלה (בואו נקרא לזה "סאונד דארקת'רון מובהק #1"), היא לא באמת מפסיקה אלא ממשיכה ישירות אל עוד שני אלבומים שמוסיפים מין פרשנות דפוקה על כל הטרילוגיה הזו, ומרמזים על הכאפות שעוד עתידות לבוא. Panzerfaust אולי כתוב כמו Transylvanian Hunger אבל הוא לא נשמע כמוהו. הוא יותר נקי, ואיכשהו, השד יודע איך, זה רק נשמע יותר כועס ומטונף. כאילו שהם באים להגיד לנו "חשבתם שתוכלו לפטור אותנו כלהקה עם שטיק של לו-פיי? ובכן הנה אלבום שמיקססנו כמו מוזיקאים, ושהצרחות שבו יחדרו לכם לעורקים כמו רעל בעוצמה מרוכזת של שלושת האלבומים הקודמים ביחד. אנחנו יודעים מה אנחנו עושים". צעד אחד קדימה, ועוד צעד אחד בטוח וכועס אחורה. מיד אחרי זה, כאילו כדי להגיד "אל תתלהבו", הם מביאים לנו את Total Death, אלבום שעושה בדיוק ההיפך – מפתח את הכתיבה למקומות חדשים (קצת יותר מיד-טמפו, קצת יותר ת'ראש אפילו), ונשמע כאילו הוקלט בתוך פח זבל עשוי קלקר. צעד-שניים קדימה, ועוד צעד אחד בטוח וכועס אחורה.

אז מה יש לנו עד כה? שישה אלבומים בשש שנים, שני ז'אנרים, טרילוגיה מונומנטלית ומייסדת ז'אנר, אלבום אחד שבודק איך נשמע הז'אנר הזה כשעושים לו סאונד אחר, ועוד אלבום אחד שבודק איך נשמע הסאונד הזה כשכותבים לו שירים קצת אחרים. מצחיק לחשוב שהתקופה האינטנסיבית הזו תיזכר בעיני רבים כתור הזהב של דארקת'רון למרות שבאמת, פה הם רק מתחילים.

כאפה שנייה

לאחר הפוגה של שלוש שנים, דארקת'רון חוזרים ב-1999 עם כאפה נוספת. דווקא במישור הכתיבה, אמנם הלהקה מציגה ב-Ravishing Grimness כמה אלמנטים חדשים (לדוגמה, מעכשיו קטעי דיכאון איטיים מנוגנים פחות בתווים בודדים עם sustain כמו, נגיד, בשיר המופת Paragon Belial, ויותר בריפים של פריטת טרמולו מהירה ואינסופית – והמשחק בין שני סוגי הפריטה הללו רק ילך ויהפוך עם השנים לחלק יותר ויותר אינטגרלי בסגנון של הלהקה), אבל אפשר לומר שדווקא אלמנטים אלו ממשיכים את ההתפתחות הטבעית של הסגנון הייחודי שלהם. הכאפה האמיתית נמצאת בסאונד. הימים הם ימי Moonfog Records של סאטיר מסאטיריקון, ובעוד שדארקת'רון מצטרפת ללייבל בתור הדבר הכי טרו והכי רחוק מכל הברדק הסמי-אלקטרוני שמאפיין את הלייבל המתחכם הזה, מהפכת הסאונד הנקי (או, רחמנא, "מופק")  לא באמת פוסחת עליה.

וזה עוד בלי להרחיב על סימפול השוט המבריק שמצליף במאזין לכל אורך השיר הראשון. האלבום הזה הוא עוד "צעד קדימה", אבל כמו שכבר ראינו, המטרה המתוחכמת של דארקת'רון כשהם עושים את הצעדים האלה קדימה היא רק להביא כלים חדשים שאיתם אפשר בבטחה לצעוד שוב צעד אחד בטוח וכועס אחורה. השוט ההוא שמצליף בך לאורך כל השיר הראשון כאילו אומר למאזין "אתה אולי שומע יותר טוב את מה שבאנו לעשות, אבל תזכור שלא באנו ליהנות". בראייה לאחור, ואני יודע שיש המון מי שיחלקו עליי כאן, האלבום הוא אלבום מעולה, אבל על הרצף של דארקת'רון הוא פחות בולט בפני עצמו אלא מהווה סוג של "אלבום מעבר", בדיקה של הקרקע עם סאונד חדש, סאונד שיתממש באמת רק בטרילוגיה המופתית שתגיע מיד אחריו. הטרילוגיה הזו, שמורכבת מהאלבומים Plaguewielder, Hate Them ו-Sardonic Wrath לוקחת את הסאונד החדש הזה ונפטרת מכל ניסיון להתעכב על אלמנטים נעימים בהפקה החדשה של הלהקה. כמו ב-Panzerfaust, דארקת'רון מייצרים פה מין "פאק יו" אולטימטיבי, ובשעה שחבריהם לז'אנר משחקים במחשב, הלהקה משתמשת בסאונד החדש שלה כדי לדקור את אוזני המאזין עם  שלושה אלבומים של שנאה יוקדת, נקייה וברורה, כשבכל אלבום מינון ה-Pאנק רק עולה ועולה ומייצר את מה שלדעתי אפשר בנוחות לקרוא לו "סאונד דארקת'רון מובהק #2".

בשמיעה זריזה היה אפשר אולי לצרף לתקופה הזו גם את מפלצת הפאנק The Cult is Alive, כי הסאונד בו די דומה לאלבומים שקדמו לו. במבט עמוק יותר, ומתוך בחינה של כל מה שבא אחריו, האלבום הזה מתגלה כ"אלבום מעבר" לא פחות מטורף מאותו Ravishing Grimness, רגע לפני השינוי הסגנוני המטורף שיבוא מיד. שני רמזים שבדיעבד נראים עבים מאד, מסתתרים להם בנוחות בתוך האלבום הזה:

1. שלום לכם סולואים של הבי מטאל.
2. השיר (והסינגל) "Too Old, Too Cold" שהוא למיטב ידיעתי (ופליז תקנו אותי בתגובות אם אני טועה) הפעם הראשונה שבה דארקת'רון כותבים שיר שפונה ישירות למאזיני או נגני הז'אנר. ההתייחסות הליריקלית לבלאק מטאל כקונספט כבר מופיעה כמה פעמים בקריירה של דארקת'רון לפני זה, בשירים "Unholy Black Metal" ו-"In Honour of Thy Name", אבל זה לא מה שקורה פה. בואו נקרא רגע את מה שהם אומרים לנו. כשהם שרים "Nothing to Prove" או "You call your Metal black, it's just spastic lame and weak", הם אומרים לנו "מיצינו. אנחנו הכי טובים בזה והוכחנו את זה מזמן. נראה לנו שנלך לעשות משהו אחר". וזוהי הזדמנות טובה להיזכר למה ניתוח של אלבום חדש של דארקת'רון בזמן אמת הוא תמיד טעות. מודה ומתוודה אני שכששמעתי את "Too Old, Too Cold" בפעם הראשונה התפקעתי מצחוק (ולא בקטע טוב), והיום אני חושב שזה אחד מהשירים החשובים בקריירה של הלהקה. הרי בגדול זה קצת מוזר שלהקה באלבום ה-12 שלה תתחיל לצאת בהצהרות רפלקסיביות על הז'אנר שהיא מנגנת. קצת וייבים של ראפ במקרה הטוב, או של Kil 'Em All במקרה העוד יותר טוב. אבל כשאנחנו יודעים מה בא מיד אחרי זה, אנחנו מבינים שמדובר פה לא בסגירת חשבונות או בתחרות למי יש יותר שחור, אלא בהצהרת כוונות של להקה שמתכננת פריצה אמיצה אל תוך סאונד חדש לגמרי שמביא איתו עליית מדרגה קיצונית בקריירת ה"צעד קדימה צעד אחורה" הזו.

כאפה רודפת כאפה רודפת כאפה

בשנת 2007 דארקת'רון מוציאה את האי-פי NWOBHM ומחטיפה לנו כאפה שלא הורגשה כעוצמתה מאז שנת 1992, רק שהפעם היא מוגשת מהמקפצה. בהמשך ישיר למה שהתחילו בסינגל המונומנטלי ההוא, דארקת'רון מכנים את האי-פי החדש שלהם בקיצור הידוע ל"ניו וייב אוף בריטיש הבי מטאל", רק שהם כותבים מתחתיו New Wave of Black Heavy Metal. שיט של טרנטינו. וכן, אני מצטער שאני חייב להשתמש במילה הזו אבל אעשה את זה פעם אחת ואז כולנו נוכל לעבור הלאה. עם הריליס הזה דארקת'רון פותחת פרק מטורף בקריירה שלה, בתור להקת הבלאק מטאל הנורווגי הפוסט-מודרנית היחידה. נמשיך.

כמו ב-1992, מי שרכש בתקליטור או הוריד בסולסיק (השנה היא 2007 חבר'ה!!!) את המוזיקה החדשה של דארקת'רון היה עשוי להתבלבל ולחשוב שמדובר בלהקה אחרת. הוא גם היה עשוי לא להתבלבל כלל ולהבין שגילה את להקת ההבי-מטאל הטובה בעולם. אני לא רוצה לדבר על כמה שהאלבומים האלה טובים (הם 150% טובים) אלא על מה שדארקת'רון עושים פה. גם הפעם הם מגישים לנו טרילוגיה הדוקה ומגדירת ז'אנר (ועוד רגע נדבר על האלבום הרביעי בה), רק שהפעם השינוי הוא לא רק מוזיקלי אלא גם קונספטואלי, כשדארקת'רון מגייסת את הרוב המכריע של הליריקה שלה לטובת חקר מוצהר של הכיוון המוזיקלי שהיא מנהיגה. ולא רק את הליריקה. בשלושת אלבומי ההבי מטאל המופתיים האלה, מצרף פנריז לשירים פרי עטו הערות מפורטות לגבי כל ריף וריף ומקורות המטאל העתיקים שמהם הוא מושפע. הבנתם מה קורה פה? להקה שלאורך כל הקריירה שלה לקחה צעד-שניים קדימה ואז עוד אחד אחורה, מיתממת ואומרת לנו "זה הכל צעדים אחורה. כל המטאל כבר נכתב, והנה אנחנו עושים את זה שוב".

לא נעים להגיד אבל זה בולשיט, שלא לומר תכסיס. דארקת'רון הבינו פה טוב מאד איך הם צועדים קדימה כלהקה בלי לדאוג כל הזמן איך הם שומרים רגל אחת בעבר. הם משתמשים בספריית מטאל אינסופית מהעבר כדי להפוך פחות או יותר את כל הסאונד שלהם על פיו, וכאילו אומרים לנו שהם לא ממציאים פה שום דבר חדש, אבל בפועל מייצרים ז'אנר חדש לגמרי שאף להקה לא המציאה לפניהם (#טרנטינו). כן: בלאק הבי פאקינג מטאל, או בספירה שלנו "סאונד דארקת'רון מובהק #3". והאמת, כששומעים את פנריז שר הבי מטאל בפעם הראשונה מתפקעים מצחוק. בפעם השנייה כבר אי אפשר שלא לדפוק את הראש.

יש המון מה לומר על 28 השירים שמרכיבים את האלבומים F.O.A.D, Dark Thrones and Black Flags ו-Circle the Wagons, אבל אין צורך. בקצרה: מלא מהשירים בהם עוסקים במטאל, ועם קשר ובלי קשר (בעיקר עם), מהווים שיא יצירתי עבור הלהקה. ולמה אני אומר שהפעם הם כנראה מבינים קצת יותר טוב מה הם עושים? כי אחרי שלושת האלבומים האלה לא בא עוד איזה Panzerfaust מתחכם או The Cult is Alive שבודק את השטח לקראת הצעד הבא. מה שמגיע הוא לא פחות מאשר מגנום אופוס: The Underground Resistance.

האלבום ה-16 של דארקת'רון הוא לא עוד איזו הערה מעניינת על הטרילוגיה שבאה לפניו, הוא שיא מטורף שלוקח את כל מה שהלהקה למדה בשלושת האלבומים האלו ומייצר מזה שישה מהשירים הכי גדולים שדארקת'רון כתבה אי פעם. השישי מתוכם, שיר הסיום ״Leave No Cross Unturned״ הוא השיר הכי ארוך ואחד הכי מדהימים בקריירה של דארקת'רון. וגם הפעם, בגלל שהם יודעים טוב מאד מה גודל ההישג, הם אומרים לנו את זה בצורה הכי פשוטה: "לאורך 16 אלבומים לא השארנו צלב אחד ישר. הסיבה שאתם שומעים עכשיו הומאז' בן 13 דקות למטאל ישן, מהיר וטוב, היא כי אף אחד לא מבין את זה טוב כמו שאנחנו מבינים את זה". זוכרים את שוט הסיום של "ממזרים חסרי כבוד"? בסיום הסרט הזה (ספוילרים), שהוא מסע מבריק אל תוך כוחו של הקולנוע בדיוק כמו ש-The Underground Resistance הוא מסע מבריק אל תוך כוחו של המטאל, מביט אלדו האפאצ'י (ולא ניכנס לזה אבל שלושת אלבומי הטרילוגיה ההיא של דארקת'רון מוצפים ברפרנסים אינדיאניים) היישר למצלמה אחרי שחרט להאנס לנדה צלב קרס על המצח, ואומר "נראה לי שזו יצירת המופת שלי". ואז מופיעה הכתובית "נכתב ובוים ע"י קוונטין טרנטינו", האיש שהשתמש בקולנוע כדי לחזור בזמן ולהרוג את היטלר. ככה מרגיש השיר הזה.

כן, טרנטינו הוא קצת דוש, אבל אם אנחנו נזכרים ב-״Too Old, Too Cold״ אנחנו נזכרים שהדושיות לא באמת זרה לדארקת'רון. וכשאנחנו מקשיבים שוב ל-״Leave No Cross Unturned״ אנחנו מבינים שוואלה, הם הרוויחו את זה ביושר.

אחרי יצירת מופת כזו חייבת לבוא הפסקה, ואכן במשך שלוש שנים דארקת'רון לא מוציאה אלבום חדש. מי שהקשיב טוב כבר יודע שהוא לא יודע מה עומד לבוא עכשיו. רגע לפני שאנחנו נכנסים לצלילה רדודה אל תוך הפרק הנוכחי בסאונד של דארקת'רון (כי כנראה ייקח עוד שניים-שלושה אלבומים לפני שנדע לצלול לעומקו), שווה לומר עוד משהו קטן על הקריירה המפוארת הזו: את הטקסט המתגלגל שהוא המוזיקה של דארקת'רון אפשר לפרק על עוד המון צירים. 18 האלבומים של הלהקה הם לא באמת רק צעדים קדימה ואחורה על איזה ציר משוער של התפתחות אמנותית, הם גם 18 מיזמים משותפים של שני יוצרים ענקיים שכל שנה רק לומדים יותר טוב איך לעבוד אחד עם השני. אז אפשר לדבר על השירים שכותב פנריז ועל השירים שכותב נוקטורנו קולטו, ולהשוות ביניהם ולהבין איזה מקום תופס כל אחד מהם בכיוון של הלהקה, מתי זה הרמוני ומתי זה מנוגד ומה יוצא מזה. אפשר גם לדבר על ההבדל בין קבוצה די מובחנת של אלבומים ובהם שישה שירים בלבד, לבין כל היתר. אפשר לדבר על טכניקות הקלטה ועל שיטת כתיבה, על עטיפות האלבומים (שזורמות לא רע עם החלוקה שתיארתי פה עד כה) ועל ועוד אלף דברים שהופכים ביחד את הלהקה הזו למה שהיא – להקת הבלאק הבי מטאל הגדולה בעולם. הטקסט ש(אין מצב ש)אתם (עדיין) קוראים כרגע הוא רק ניסיון אחד לפרק בדרך אחת מני רבות את המפלצת שהיא הדיסקוגרפיה של דארקת'רון.

OLD SNARE

אז אמרנו, לכתוב על אלבום חדש של דארקת'רון בזמן אמת זו קצת טעות, מה שאומר שעכשיו זה בדיוק הזמן לדון באלבום הקודם שלהם! בקצרה. Arctic Thunder הוא אלבום חמוד, אך המילה האחרונה שבה הייתי בוחר כדי לתאר אותו היא "כאפה". יש בו סוג של כיוון חדש, כן, אבל השינוי הפעם הוא מעודן הרבה יותר, ובעיקר כדרכם של דארקת'רון נשמע כמו… צעד אחורה. האלבום שקדם לו הביא איתו שיא מקצועי כזה שקשה לדמיין איך בא אחריו אלבום שיהיה חמוש באנרגיה היצירתית שדרושה עבור שינוי כיוון קיצוני כמו A Blaze in The Northern Sky או NWOBHM. אז נכון, לא מנתחים אלבום של דארקת'רון בזמן אמת, אך אני מוכרח לומר שכשיצא Arctic Thunder והאזנתי לו כמה פעמים, מסקנתי הראשונה היתה "אוקיי, זה אלבום מעבר, כמו Ravishing Grimness". נכון להיום, עוד אלבום אחד אחר כך, אני לא חושב שטעיתי. ב-Arctic Thunder, אחרי הפסקה של שלוש שנים, ננקטים שני צעדים אחורה, שמיד ניכרים:

1. נוקטורנו קולטו חוזר להיות הסולן היחיד, והוא נשמע בו זמנית ברור וצרוד מאי פעם.
2. השירים לא עוסקים יותר במטאל.
3. יש פה שירים שבתכלס די נשמעים כמו דארקת'רון של הטרילוגיה ההיא מתחילת שנות האלפיים. שיר מס' 2, ״Burial Bliss״, הוא אפילו מה שאפשר לקרוא לו בקלות "טראק מס' 2 הקלאסי של אלבומי תקופת מונפוג של דארקת'רון" (תבדקו את זה).

אבל מה מוזר? שיש פה גם שירים וקטעי שירים שלא נשמעים ככה בכלל, ובמקום זה שוקעים עמוק אל תוך איזו הזיה של סגידה לבלאק סבאת', עם סאונד גיטרה מ-ד-ה-י-ם, ראשון מסוגו בקריירה של הלהקה. אז כן, צעד אחורה אל מונפוג, ועוד צעד אחד ענקי אחורה אל סאבאת'. ועוד צעד אחד לא קטן בכלל קדימה, אל תוך מה שדארקת'רון עושים עכשיו. אז מה זה? כמו שניתן לצפות ממי שכבר כבשו את פסגת ההר, עכשיו דארקת'רון מתחילים לחפור בו ולגלות ממה הוא עשוי. הם רוצים למצוא את שורשי הסאונד של המטאל שממנו למדה הלהקה את כל מה שהיא יודעת. מה שנגמר לפני שלוש שנים בפיצוח של המנון המטאל האולטימטיבי הופך עכשיו למעין מחקר עומק אל תוך אבני היסוד שמהן מרכיבים מטאל. Arctic Thunder משתמש בתבנית הכמעט בטוחה של שירי דארקת'רון מוכרים ואהובים כדי לבצע ניסוי חדש בסאונד. נו, כמו Ravishing Grimness.

מוקדם מדי לנבא, אבל אם הייתי צריך להמר הייתי אומר שהפרק החדש בהיסטוריה של דארקת'רון עוסק במה שקורה כשמשתמשים באינסטרומנטים כמו שהיו משתמשים בהם פעם, כדי לכתוב שירים כמו שכותבים אותם היום. "היום", כלומר ב-30 השנים האחרונות. "עידן דארקת'רון". זה מצחיק כי אם חושבים על זה, העידן של דארקת'רון באמת מתחיל בתחילת שנות התשעים, בערך מתי שנגמר כל המטאל שהם אוהבים ושכמו שלמדנו להכיר מתקופת ההבי מטאל שלהם, עליו מבוססת כל התפיסה המוזיקלית שלהם. הניסיון של דארקת'רון בתקופה החדשה הזו, כפי שאני מבין כרגע, הוא (לאחר שיצרו את פרשנותם הייחודית על מיטב המטאל מהתקופה ההיא), לחזור לאותו הרגע בתחילת שנות התשעים ולהמשיך לכתוב מוזיקה כאילו לא שמעו עוד אלבום אחד שיצא אחרי סוף שנות השמונים.

בערך כמו שטרנטינו בורא יקום מקביל שבו הקולנוע רצח את היטלר, כך סאונד הגיטרה ב-Arctic Thunder מנסה להתחיל לבנות סאונד של להקה שממשיכה את שנות השמונים כאילו מעולם לא קרה שום דבר אחריהן. כששמעתי את מה שהם מנסים לעשות עם סאונד הגיטרה באלבום הזה, עוד לא ממש הייתי בטוח שלשם זה הולך. עכשיו ששמעתי את תוף הסנר ב-Old Star, אני הרבה יותר בטוח בזה.

הגענו להווה. נעשה את זה קצר, כי כמו שאמרנו, זה מיותר.

Old Star הוא אלבום בעל חזון מגובש וברור יותר מזה שבא לפניו, שכרגיל עושה קצת את מה שאנחנו מצפים ממנו לעשות, וקצת משהו אחר. בעיקר, הסאונד שלו שלם ומובחן יותר מקודמו, ומאותת לנו שאנחנו אולי בפתיחת עידן שלימים ייקרא (על ידי אף אחד) "סאונד דארק'תרון מובהק #4". ראשית, זה נשמע כאילו הסאונד של האלבום כולו עוצב סביב סאונד תוף הסנר. לא היה כזה באף אלבום קודם של דארקת'רון, וזה נשמע כמו דום מטאל במיליון דולר. תיקון, זה נשמע כמו דום מטאל במיליון דולר מסוף שנות השמונים (שבתיקון לפי אינפלציה שווים היום קצת יותר מ-2 מיליון). אז הלהקה ממשיכה פה את המגמה הלא פשוטה הזו של פירוק אבני היסוד של הסאונד האהוב עליה תוך שהיא מחילה את הסאונד הזה על שירים שרק היא יכולה לכתוב, ועם פזילה למקומות שבהם ההבי פוגש את הדום.

זהו. חוץ מזה, בהתבסס על כל מה שאמרנו עד כה, אם הייתי אדם מטומטם הייתי מהמר שזוהי תחילתה של טרילוגיה מופלאה. כי כמו Plaguewielder אחרי גרימנס, או כמו NWOBHM אחרי The Cult is Alive, האלבום החדש נשמע בדיוק כמו האלבום שבו מתחילה דארקת'רון לפרוס על פני שלושה-ארבעה אלבומים בצורה מדויקת את מה שהתנסתה בו באלבום הקודם.

בינתיים כל מה שאפשר לומר הוא זה: Old Star הוא פשוט אלבום של דארקת'רון. אלבום אחד של דארקת'רון הוא תמיד טוב. הוא גם תמיד רק חלק אחד מתמונה שעוד לא נחשפנו לכולה. ואחרי שקראנו וקראנו וניסינו לחלץ את מה שהם מנסים להגיד לנו בדרכים מסתוריות על פני כל כך הרבה אלבומים, אולי יש דבר אחד שאנחנו יכולים להגיד בחזרה ללהקה שלא מפסיקה לחשוב על המטאל מחדש כבר 30 שנה: תודה על המוזיקה. ולכל השאר:

את Svpremacist אפשר לתפוס בערב המעולה ב 22.8 בלבונטין 7, יחד עם Har ו-Kever (איוונט פה).