נו מטאל – רטרוספקטיבה לז׳אנר בן 25

עוד כמה חודשים אלבום הבכורה של Korn יחגוג 25 שנה וחשבתי שזו סיבה מספיק טובה בכדי להתמודד קצת יותר ברצינות עם אחת הסוגות המוזרות, הפופלריות, והמבוקרות ביותר במטאל של השלושים שנים האחרונות, הנו מטאל. יש את החלק שכולם יודעים: נו מטאל היה מוזיקת כעס של מתבגרים מהמעמד הבינוני, בפרברים של העשייה המוזיקלית והתרבותית, ששילבה אין סבור ז׳אנרים מהיפ הופ ועד דת׳ מטאל, ושתוך משהו כמו שש שנים באמצע-סוף שנות התשעים, בואך תחילת שנות האלפיים, עברה את אחד המסלולים המהירים ביותר מהתפוצצות תרבותית לתחתית פח האשפה שאפשר לחשוב עליהם. וכן, יש הרבה שהוא נהנתני, פרברי, ולעיתים גם מגוחך בנו מטאל, כמו שיש, אני מניח בכל סוגה אחרת.

אבל אני חושב שיש מספיק שם כדי לנסות ולכמת מה ואיך היה דרך הקדמה קצרה וניתוח קצר של שלושה אלבומים שבעיניי היו הכי חשובים: אלבום הבכורה של Korn מ-1994 שהיווה למעשה באופן כמעט חסר תקדמים בזמן אמת את התבנית שעל בסיסה סוגה מוזיקלית שלמה נבנתה; האלבום השני של ה-Deftones, הלוא הוא Around the Fur מ-1997; ואלבום הבכורה של Mudvayne, יצירה מוזרה ויפה בשם L.D. 50 ושיצא בשעת הדמדומים של הנו מטאל ב 2000. 

ולא, אני לא הולך לכתוב על סליפנוט.

ההקדמה הקצרה הולכת משהו כזה: תחילת שנות התשעים הייתה תקופת רצח הנפילים. כל להקות הת׳ראש הגדולות פרפרו יצירתית (אם כי מסחרית עוד הלך להם אחלה), הדת׳ התקרב אט אט לנקודת רוויון, כשאחת ממכות המוות הידועות יותר היא הרכישה של Earache ע״ קולומביה רקורדס. את החיסול הגדול, לכאורה ביצע הגראנג׳, לא הנו מטאל. אבל גם זה היה חשוב, בעיקר כי גם גראנג׳ היה ביטוי של לא בדיוק שינוי מאזן כוחות תרבותי-גיאוגרפי בארה״ב כמו ביזור של מוקדי הכוח. צפון מערב ארה״ב, מקום שאף אחד לא היה חושד בו ככור גרעיני של תרבות חדשה, הפכה למוקד של תרבות פופלרית (גראנג׳) ומחתרתית (ריוט גררל, המלווינס, מאדהאני, וכו׳). ומי שביצע את המהפכה היו לא בדיוק הפרולטריון המתעורר אלא ילדי מעמד ביניים עם רגל אחת במהפכניות של הפאנק/הארדקור ורגל שניה בפופ ומוזיקה מסחרית. אז זה מרכיב מספר 1: נקמת הקניון.

המרכיב השני היה שילוב סוגות באופן כמעט חסר תקדים. מטאל קרס להארדקור, הארדקור הפך ליותר שכלתני ומופשט (היוש פוסט-הארדקור), כמו גם כניסה משמעותית של סגנונות שהמקור שלהן היה מעמד העובדים השחור אבל עד לתחילת שנות התשעים היה כבר פס הקול של מעמד הביניים השחור ולכן גם הלבן. התוצאה הייתה להקות כמו Faith No More (שלתקופה מסויימת גילמה בעצמה את ערבוב הרקעים והסגנונות) כמו גם הלהקה האחות Mr. Bungle, או הצ'ילי Fishboneפפרס, המעולים, וכמובן אולי הדוגמה הכי מובהקת של שילוב של ראפ כבד (עם תוכן, הגשה כועסת) ורוק כבד (פוליטי, ריפים גדולים) שהיא Rage Against the Machine. מה גם שיתר תשומת הלב למה שקורה בהיפ הופ הביא איתו גם תשומת לב חדשה להפקה המוזיקלית של האלבומים האלה, שבהם המוזיקה הייתה צריכה להישמע טוב ולא רק ״מחוספס=טוב״.

החלק השלישי קשר לשני הראשונים והוא העובדה שרצח הנפילים, בדומה לרצח של להקות האצטדיונים בשנות ה-70 ע״י הפאנק, יצר שדה מוזיקלי ששם דגש על שירים קליטים וקצרים, מסרים ישירים, וריפים ענקיים. המצב התרבותי הכללי הזה מצא את ביטויו גם בלהקות שאינן קשורות לנו מטאל ישירות וגם לדעתי לא באופן עקיף (כי הן התגבשו בזירה התרבותית העירונית הגדולה של ניו יורק, לא בדיוק כור הפחם של משקאות האנרגיה והטעם הפרברי הרע שהוליד את הנו מטאל) כמו Helmet או Prong.

אז מה בעצם היה פה? צורך אדיר במוזיקה שתשרת את מה שמוזיקה אלימה וישירה תמיד שירתה: הוצאת עצבים. היה דגש הולך וגדל, בעיקר דרך המוטיב הרגשי של זרמים כמו פוסט-הארקדור, פוסט-פאנק, ואימו, לבטא רגשות אישיים. הייתה תחשות בידוד הולכת וגדלה, ובידול הולך וגדל בין הכעס שלי הפרטי לבין א) המקומות שבהם ״עושים תרבות״ ו-ב) אמצעי ביטוי הכעס הקיימים. והיו גם הרבה צעירים משועממים. וכועסים. עם קוצים. חלקם. לחלקם היו רסטות (היוש). 

——-

פרק א – צל ליד נדנדה

כל אלו לא מסבירים, כמובן, את הצורה הסופית של היוצר של סוגה שלמה והכוכב הנופל שהיה אלבום הבכורה של קורן, שיצא בסוף 1994 ותוך שניות, לחלוטין בזמן אמת, הרעיד את כל עולם המוזיקה. הקליפים שלהם היו ב-MTV סביב השעון, השיער המוזר שלהם וכלי הנגינה המוזרים שלהם (גיטרות עם מלא מיתרים, חמת חלילים) בלטו כמו, טוב, כמו חבורה של ילדים בני 22-25 מבייקרספילד, קליפורניה (אין חורים גדולים בהרבה מהחור הזה). ילדים שהתעקשו להבליט את השפעות ההיפ הופ המביכות שלהן, ובכלל לא חשבו שהן מביכות, שלקחו את הריפים הגדולים שאז ייצרו רק להקות NWOAHM או להקות דת׳ מאטל, חיברו אותו לתיפוף כמעט הארדקוריסטי/סקייטרי, בס על סף הFאנק/קרוסאוברי, ובעיקר בעיקר מילים כואבות, חשופות, זועמות, אישיות, לפעמים ברמת ה-TMI.

יש לציין שזה לא אלבום שאני מסוגל להיות אובייקטיבי לגביו. כי אני בדיוק הייתי הנער מלא התסכול והכעס, שמקור הכעס שלו לא היה בהכרח פוליטי (פוליטיקה בכלליות היא לא צד חזק של נו מטאל) אלא אישי, ושהיה צריך את מה שלקורן היה לתת לו – שסתום שחרור. אני חושב שזה אלבום חשוב ברמה ההיסטורית במטאל, ושאפשר לנהל את הוויכוח אם הוא אלבום המטאל הכי משפיע של שנות התשעים, אבל כל זה לא משנה את העובדה שהוא היה עבורי ילד צנום מתנה גדולה מאוד, שעליה אני אומר תודה כל יום.

אבל אחת הבעיות עם העובדה שהאלבום הראשון של קורן היה כל כך משפיע וכל כך משמעותי היא שיש בעצם רק אחד כמוהו, אפילו בדיסקוגרפיה של קורן עצמה. זהו אולי האלבום היחיד שאני יכול לחשוב עליו, עד האלבום הראשון של סליפנוט ב-1999, שיש בו את החספוס והמיידיות הזו שאפשר למצוא בדרך כלל בלהקות הארדקור או בלהקות הדת׳ מטאל והת׳ראש הראשונות. זעם ראשוני. היה זעם ראשוני גם באלבומים אחרים של קורן, וגם באלו של להקות אחרות, אבל כמעט מהרגע הראשון שהנו מטאל נחשף לאוויר הוא שינה צבע, למשהו הרבה יותר אירוני, מודע לעצמו, נהנתני, פרפורמרי, ומריר. אותנטיות זה לא משהו, במילים אחרות, שעולה לראש כשחושבים על נו מטאל, והאלבום הזה הוא כנראה היחיד שעונה להגדרה הזו.

פרק ב׳ – רוברט סמית׳ בא לבקר

אז עכשיו מותר כבר להיות כבדים ולדבר על רגשות ועל חולשות ועל כאב, ורצוי לעשות את זה עם באגיז שמהכיס האחורי שלהם מציצה שרשרת כבדה מדי, בזמן שיש די ג׳יי (או גיטריסט שמחקה די ג׳יי) שעושה וייב היפ הופ לריפי דת׳ מטאל שלך. ועד כמה שלג׳ונתן דיוויס היה מה להגיד, והיה לו, הייתה תחושה שבצבצה באלבום השני של קורן Life is Peachy מ-1996, שמה שזה לא יהיה שיש לו להגיד הוא כבר התחיל לסיים להגיד אותו. פי׳צי הוא אלבום אדיר, מושלם, אבל התחיל להראות את הסדקים בשיטה. אז מה עושים? משנים את השיטה. ופה נכנס האלבום השני והמופתי של דפטונס, Around the Fur. דפטונס היו שם, היו בקליפורניה, והיו מוקדם בפיצוץ של כל העסק הזה. הם פשוט לא היו אלו שהוציאו את האלבום שהגדיר ענף חדש של מוזיקה כבדה. הם הוציאו אלבום בכורה טוב מאוד ב-1995 בשם Adrenaline, שגם הוא, לא מעט בזכות קורן, זכה לעדנה בערוצים המסחריים.

אבל זה היה ב-Around the Fur שהם התחילו להפריד את עצמם מקבוצת חקייני קורן שקמה מהר מאוד, ושלמעשה היוותה את רוב המאסה של הסוגה עד מותה. ומהות ההפרדה הזו הולכת משהו כזה: ריפים של סלייר, רק איטיים יותר ומנוגנים על גיטרות מונמכות עד שהם לפעמים נשמעים כמו ריפים של My Bloody Valentine, תיפוף היפ הופ/סקא כמעט טהור (אייב קנינגהאם, אחד המתופפים הגדולים של המטאל אי פעם), שירים קליטים ו, אויה! מלודיים, וכמובן קול שמן הזית מתובל בפלפל חריף ולימון שהוא צ׳ינו מורנו. צ׳ינו היה כולו אימו, רגש חשוף, עדינות. ההבדל המהותי כמובן בין שני האלפות של הנו מטאל, צ׳ינו וג׳ונת׳ן דיוויס, הוא שבעוד הפרסונה של דיוויס שידרה ״אף אחת לא תגע בי בחיים״ צ׳ינו שידר ״כולכן רוצות לגעת בי, כי אני כל כך עצוב, ואני יודע את זה, בזמן שאני עצוב, אבל זה נחמד סה״כ, רק חבל שאני עצוב״.
במילים אחרות: עוד כוח לריפים ולכלים באופן יותר כללי, המוזיקה כבדה ומפוצצת אווירה, והכל כמצע לזמזום הגבוה של צ׳ינו, שנשמע כאילו הוא לא מגיע לא מהארדקור ולא מדת׳ מטאל ולא מרייג׳ אלא מהקולות הפצועים של שנות השמונים, בואך The Cure או להקות אימו-פאנק. בעוד שהשינוי הזה לדעתי ברור מספיק כבר ב – Around the Fur עצמו, השיא האמנותי של הכיוון הזה יהיה ללא ספק White Pony משנת 2000. עד כדי כך, אבל, שאני לא בטוח שאפשר לדבר על ווייט פוני כעל אלבום נו מטאל יותר, או על הדפטונס כקשורים בצורה זו או אחרת לסוגה הזו מאותה נקודה ואילך.

פרק ג׳ – הלהקה שניגנה על הטיטאניק
עד שמגיעים לשנת 2000 השוק כבר למעשה רווי ומתקרב לקריסה. יוצאים עוד אלבומים טובים ומפציעות מדי פעם להקות טובות, אלבום הבכורה של Static X כדוגמה אחת, והאלבום ההוא של Sevendust שהיה נסבל, וכמובן, ואולי קצת בקטע מעורר מחלוקת, במידה רבה גם Roots של ספולטורה. אבל הרוב היה מורכב חיקויים חיוורים, שעבדו על הטמפלייט הכללי – השפעות היפ הופ, זמר שיכול גם לשיר ולגם לצרוח, גיטרות של איבנז עם מלא מיתרים ומכוונות בערך שש מאות אוקטבות מתחת לכיוון סטנדרטי. ובסוף הכל באמת נגמר. הלהקות הגדולות התחילו להוציא אלבומים נוראיים, הקטנות לא היו טובות מעולם, ולכולם קצת נמאס ממה שנתפס עכשיו כנהתנות והגרנדיוזיות הרגשית והמוזיקלית של סוגה מוזיקלית שבאה עם נפילתה של הגרנדיוזיות הקודמת. גלגל החיים.

ו-Mudvayne, לפחות האלבום הראשון שלהם ובמידה פחותה גם השני, היו פס הקול המושלם של עולם שנגמר. להקה שאילולא קורן או סליפנוט ספק אם אי פעם הייתה יוצאת ממרתף טחוב באילנוי, ושאילולא האיפור המטומטם שלה והנוכחות הברורה של אלמנטים נו מטאליים – זמר ששר וצועק, מלא בס, היפ הופ גרוע – אף אחד לא היה נוגע בה גם עם מלקחיים. אבל נגעו, הבליטו אותה, בניסיון נואש אחרון לעשות איזה דולר וחצי על נו מטאל, ובטעות הכניסו דרך הדלת את אחת הלהקות הכי מקוריות, משונות, ומוזיקליות שאי פעם התקיימו בפריימטיים המוזיקלי. כן, הזמר שלהם שר גם קלין, אבל הוא לא שר קלין כי הוא שמע רוברט סמית׳ או מייק פאטון, הוא שר קלין כי הוא שמע Rush ו-Yes. זה היה קלין של פרוג, עם היומרה של פרוג ויותר מקוטרטוב תיאטרון מוזיקלי. כן, היה בס. אבל זה לא היה הסלאפים של פילדי מקורן או ההארדקור השקט והמאיים של צ׳י מהדפטונס (זצוק״ל), אלא, שוב, בס פרוג סופר מתחכם, פלצני ויומרני. וכן, היו השפעות אלקטרוניות (אמרנו די ג׳יים, לא?) אבל זה לא היה האלקטרוני של דוד שלכם, זה היה סימפולים גסים על גבול הנויז. והריפים. חח. הריפים לא היו סלייר, הם היו Meshuggah.

שילוב כמעט לא ייאמן ולא אמין של מטאל קיצוני, היפ הופ קרינג׳י, פרוג פלצני, שיצר מפלצת נו מטאל כל כך מוזרה ובאותו הזמן מושלמת בגבולות הז׳אנר. שפה אולי זו הנקודה המתאימה להגיד למה אני כותב על מאדוויין ולא על סליפנוט – גם כי אני מעדיף את מאדוויין אישית, אבל גם כי זה ברור לחלוטין שמאדוויין מתאימה להגדרות הכי צ׳יזיות ושטחיות של נו מטאל, בזמן שסליפנוט ניסו להיות ״להקת המטאל הרצינית שבמקרה צמחה על השטאנץ של קורן״. מאדוויין היו מביכים, מוגזמים, מאופרים, מחופשים, גרסת הרדנק ל-Tool, והוציאו את אחד מאלבומי המטאל הכי מוזרים ויפים באלף הנוכחי ואת הצורה הטובה ביותר להיפרד מסוגה שכל כולה הגזמה פראית – ההגזמה הכי פראית שיש. תקשיבו לשיר פה למעלה, והיה ולא הכרתם – היצרים הכי יצירתיים ומתקדמים מוזיקלית וקונספטואלית של המוזיקה שבאה עשור לפניהם, מיסטל באנגל, סלייר, פרוג, הכל בחבילה פסיכית אחת.

——–

אני מניח שפה מתחת לקו שווה להגיד מילה או שתיים על איפה ההשפעה של נו מטאל היום. אבל זה לא מעניין אותי. אולי בגלל שאני יודע שרוב ההשפעה הלכה לכיוונים של מטאלקור ודת׳קור, וזה מצער אותי ברמה האישית. אבל אולי גם ברוח הניסיונית של להקות ״יותר רציניות״ שלקחו את אנרגיית הערבוב האלים והפרברי למקומות קיצוניים ומוגזמים עוד יותר. אני חושב פה על להקות כמו Botch או The Dillinger Escape Plan, ואפילו Converge ובימינו אנו Full of Hell שלא מפחדות ללכת על ביטוי אישי קיצוני ולשלב אותו עם המוזיקה הכי מוגזמת ונוראית שהם יכולים לחשוב עליה. להיות מוגזמים, משהו שאני יכול להתחבר אליו. מה גם שאני לא בטוח, ברמת ההפקה וגם המוזיקה, ש Gojira של היום או אפילו Behemoth של היום היו יכולים להיות מה שהם אלמלא ההשפעה של כמה מופרעים מאיזה פרבר שטוח בארה״ב.