מבקר מטאל מקשיב ל ״100 שירים ראשונים״ – חלק ראשון מתוך ארבעה

היי, אני רון. אני אוהב מוזיקה חזקה מאוד עם רעש, אבל הילדים שלי לא. עכשיו אוגוסט, הילדים שלי שולטים עליי ועל חיי. הם חמודים, אני לא רוצה למחוק להם את הפרצוף המחייך עם גיטרות מחריבות שממה. אז אני זורם. וכשאני זורם אני שם לב כמה ניהליסטיים וחודרי נשמה הם השירים שלפעמים אנחנו משמיעים לילדים שלנו. אני שם לב לתופים טובים מדי פעם (כוח הקצב של ערוץ הופ!, שאפו), לביצועים ניינטיזיים בטירוף (שלום לך סמפל של ״AH YEAH״ באמצע ״אני פורים״ בביצוע עוזי חיטמן), ולגרוב משוגע שלעיתים נוחת. אבל לאחרונה שמנו באוטו יותר ויותר 100 שירים ראשונים, בעיקר כי זה נוח ובספוטיפיי והילדים זורמים/מזועזעים, לסירוגין. אז הנה החזרה שלי למחוזות הילדות המלחיצים שלי (האיורים תמיד עשו לי מאוד לא נעים) מנקודת מבטו של אבא לילדים קטנים שלא יכול לשמוע מטאל כי הילדים באוטו, נו הבנתם. אגב, השירים מסודרים לפי סדר ההשמעה בפלייליסט בספוטיפיי ולא כמו בתקליט המקורי, כי אני מורד.

ולפני הכל: אם תרצו אפשר לעקוב אחרי השטויות שלי גם בדף הפייסבוק, בחשבון האינסטגרם, ובחשבון הספוטיפיי של מאשין מיוזיק, כמו גם תרגישו חופשיים לבדוק את האוסף שממש הרגע הוצאנו של מוזיקה ישראלית כבדה מאוד. ועכשיו לשיט הבאמת מפחיד:

השפן הקטן: תזמור מדויק, הופעה מינורית יפהפה של מזי כהן ויואל לרנר. השימוש בפעמון/טאם קטן עלול לעצבן, אבל בטוב טעם סך הכל. שיר קטן, הופעה קטנה.

נדנדה: תיאטרון אבסורד, משהו בין מוזיקה למחזה של חנוך לוין, הופעת דאדא, ושולה חן בתור זמרת לאונג׳ים שנשבר לה והיא תיכף רוצחת מישהו. מאיים באלימות, מתוח. שימוש לא מושכל במצילות, או שהן לא הוקלטו טוב, אבל נשמע מת. כשהתופים נכנסים, יותר מדי אנרגיה. לחלוטין חולני ומפוצל. שולה חן מפחידה אותי עכשיו.

עוגה עוגה עוגה: שיר נידוני למוות, פחות ריקוד ויותר התחושה המלנכולית שהמוות המתוק בא תכף לשחרר אותנו מהכל. חנה לסלאו כעלמה טובעת ששרה מתוך אי שפיות. תופים ובס בקטע של הקצב האחיד של המוות, וכלי הנשיפה מספקים רגעים קטנים של טירוף.

יונתן הקטן: חנן יובל בהופעה עצורה ומעוררת יראה. מה הוא מסתיר? איך הוא נשמע כל כך שלו? את מי הוא הרג?

היום יום הולדת: כניסת הבס הכי מיותרת ששמעתי בחיי שלי ברמה של אני די בטוח שכל מי שהיה באולפן רצה להרוג את הבסיסט. הייתה יכולה להיות עוד הופעה מושלמת של מזי כהן ויואל לרנר אם הבסיסט לא היה משפריץ את האגו שלו על כל השיר הזה. נורא.

שעון בן חיל: פתיחה מושלמת, שקטה וקטנה. ברגע שהקלידים נכנסים אני במרתף עינויים וכולם לובשים עור וניטים. דליה פרידלנד נשמעת כאילו מישהו מנסה לדגדג אותה בזמן שהיא שרה. מי זה? מה הוא עושה שם? האם זה הקלידן הפרוורט? יש לי הרגשה שזה וארג ויקרנס.

שיר הגשם: גרסה אקוסטית של שיר של בלאק סאבאת׳ רק שג׳ון בונהאם על התופים. מלא גרוב שקט, מומנטום וכוח, כיאה לשיר פגאני שפונה ישירות לאיתני הטבע. יש שיאמרו – שיר הבלאק הראשון בהיסטוריה. יואל לרנר כמו אוזי פסיכוטי, מחוץ לגוף שלו, שר את השדים שיש לו מאמא ואבא. מושלם. מזי נכנסת איתו, וזה מושלם. רק חבל שהיא כל כך נמוכה במיקס.

אמא יקרה לי: רוחמה רז שרה כאילו אמא מתה. זה שיר ששרים על הקבר של אמא, אמא לא שם יותר. הכל חלול ועצוב וריק. אולי היא הרגה את אמא? למה אישה שרה בקול גברי? מה קורה פה? פחד.

אל תכה: היפר, היפר. אנחנו לא נהיה חברים טובים, נשמה. איזה מלחיצה. לכי מפה. אולי השיר "Walk" של Pantera נכתב כתגובה לשיר הזה? STAY AWAY FROM ME! יוריק בן דוד, אחי. לך מפה.

אצבעות לי: מישהו פה למד מוזיקה ורצה לכתוב מלא תווים! מקהלה! לא מוגזם! עם אפקט chorus נורא גם. אאאאהההההההה. מה זההה. שיר קברט עם ליצנים מפחידים ולהקה של אנשים שלובשים לבן כמו בתפוז המכני עם מסכווותת. אוייי הסוף! אוייי.

במדינת הגמדים: מתחיל כמו שיר של דורלקס סידלקס או מיניסטרי מוקדם בתוספת קפטן ביהפרט. יש אגדה לפיה אם תתמקדו רק בתוף סנר ובקלידים תאבדו את שפיותכם.

באה התזמורת: המשך המילטריזם הכוחני של השיר הקודם. שוב רוחמה רז מוסיפה ניחוח קל של טירוף, של עמידה על קצה התהום של החוויה האנושית. התוף דוד מוסיף אלמנט של התאבדות.

אגדה: מועדון ג׳אז בקיבוץ, כולם חושבים שהם מנגנים ג׳אז אבל הם בקיבוץ. זה הוייב. למה יש פה קלרינט? הקול שלה מהפנט, עצור. נשמעת פתאום כמו סירנה שקוראת לי להתנגש בסלעים. אני קושר את עצמי לתורן, זה לא עוזר. אני רוצה להיות לידה, אפילו שיש איתה סקספוניסט של טקס יום הזיכרון מבוא חמה.

אני עומדת במעגל: עברנו לבני גודמן/גרשווין. שוב קצב המוות של הבס/תופים. ״אני מושיטה את ידי ובוא לרקוד איתי״ – הזמנה לקבר פתוח, מלא שלדים, יש ערפל. ביער אחותך, נשמה, אני לא בא איתך לשום מקום.

הדובים: דום מטאל. כבד. איטי. אני רוצה לשמוע גרסה של הדבר הזה עם דיסטורשן ב 50 אחוז מהירות. סאן פרייארים ליד הדבר הזה. 

חתול גנב: אפי בן ישראל מלשנית, בגדול. אבל איזה קול יש לה, כמה דרמה. אגב ״החלבן״ זה חרא כינוי לחתול.

רקפת: פתיחה מושלמת, מזי כהן מושלמת, ביצוע מקיף ומדהים. גרסה כבדה של זה הייתה עובדת כשיר אדיר באלבום של צ׳לסי וולף. איזו זמרת, אלוהים. אפילו הקלידים הנוסקים הלא קשורים מוסיפים איזה משהו קסום. מפעים.

כבר סידרנו הרכבת: שיר שואה, בגדול. מקהלה יוונית שולחת ילדים למותם. ״תראו איזה יופי של כלניות״ = ״כולנו נקבל צנצנת ריבה וכיכר לחם במזרח״. אל תלכו איתו. האטת הקצב בסוף, אתם יודעים מה היא אומרת. התוף הוא הלב, הלב נפסק. 

פילפילון: חזה לזלו בהופעה חסרת כל אמפתיה לפיל. היא לועגת לו. תכלס, הופעה סתמית.

בובה אני: יודעים מה הגאונות של חווה אלברשטיין פה? שהיא נשמעת כמו בובה. זה מטורף. זה אשכרה נשמע כאילו חפץ דומם שר את השיר הזה. טיול לול לול. זה גאוני.

הפרח לפרפר: ג׳יזס, כמה מהשירים פה הם שירי פיתוי משוללי רסן? שב עליי? שולה חן שוב מביאה ביצוע ספק מעורער. יותר כמו פרח מת, אם אתם יודעים על מה אני מדבר.

האנקור: שיר הגריינדקור של האוסף, מהיר, אלים, חסר פשרות, מטורלל, ביצוע קולי הזוי של דליה פרידלנד ורמזים ראשונים של anti-music בנויז הבסיסי של הקלידים.

לדוד משה: שוב, חווה אלברשטיין היא מי שהיא שרה. היא פרה, היא כבשה, והכל באיזה סווינג פולקי ביזארי. זה כאילו הכל אירוני ולא אירוני באותו הזמן. אמנות.

אבא שלי: הביצוע הזה גורם לי להבין שבעצם השיר הזה מנקודת מבט של ילד, וזה לא שהסולם מגיע באמת לשמיים הוא רק נראה ככה. מה שאומר שהילד הדביל הזה הולך להתאכזב בקרוב. והלהקה יודעת את זה. היא יודעת שזה שקר, אשליה שמחזיקה את העולם של הילד, ושהעולם הזה עומד להתמוטט. 

קול דודי: הופה, רגע ראשון של אוריינטליזם! וכמובן שמזי כהן גונבת את ההצגה כי היא פאקינג גאון מוזיקיל. קול ראשון, קול שני, היא המרכז של הכל.

נתראה בחלק הבא.