המסך השחור: שיר הלל לפסי הקול הכבדים של שנות ה-90

אז לפעמים כדי לכתוב על משהו כל מה שצריך הוא תירוץ. למעשה, למי שיודע וכותב הרבה, או יוצר בכל צורה אחרת, ״תירוץ״ הוא מושג מרכזי ועמוק יותר מרוב האנשים יכולים לדמיין. אז התירוץ לפוסט הזה היא העובדה האקראית שהיום, ה-14 לספטמבר 2019, מציין 26 שנה ליציאת אחד מפסי הקול הכי חשובים ומשפיעים בהיסטוריה הלא ארוכה של מערכת היחסים בין תעשיית הסרטים של הוליווד ומטאל. והפסקול הזה הוא כמובן פסקול הסרט Judgement Night שיצא ב-1994 וייחודו בכך שהוא משלב אמני מטאל והארד-רוק עם אמני ראפ והיפ הופ. אבל, מכיוון שאני במידה רבה ילד של שנות התשעים, השנים שעיצבו את הטעם המוזיקלי שלי, ומכיוון שבהיותי כזה הושפעתי ממה שהיה באותה תקופה זרם של אלבומי פס-קול חשובים, זה היה נראה לי הגיוני לכתוב פוסט שלם על הנושא ועל כמה מפסי הקול שהיו חשובים לי ואולי גם לאחרים. אבל קודם, ולפני הכל, קצת הקשר הסטורי.

מכיוון שלמטאל ורוק תמיד היה פן מסחרי תמיד הייתה אפשרות לשילוב של מוזיקה כזו בסרטים. אבל מערכת היחסים הזו השתנתה באופן קיצוני בתחילת שנות התשעים, עם ההתפוצצות המסחרית של המטאל והמטאל הקיצוני, שלמעשה התחילה בסוף שנות השמונים, והתבטאה בכל מיני דרכים: מכירות גדולות יותר, חשיפה תקשורתית גדולה יותר, וכמובן גם החתמת להקות מטאל ללייבלים גדולים וכתוצאה הפצה רחבה הרבה יותר של להקות שהיו עד לא מזמן זניחות – מההחתמה של Megadeth ב-קפיטול רקורדס באמצע שנות השמונים ועד המכירה הנודעת לשמצה של Earache לענקית המוזיקה קולומביה בשנות התשעים. כתוצאה מכל זה אמני מטאל היו בולטים הרבה יותר, ונטלו חלק מהעיסה הרגילה שהיא מערכת ההפצה והיח״צ של חברות תקליטים גדולות – פרסומות, הופעות בסדרות (כמו הרגע הקלאסי הזה ב-Married with Children) וגם, ובזו אנו עוסקים כרגע, הופעה בפסי קול של סרטים גדולים, לפעמים גדולים מאוד.

אבל עוד פיסה אחת של הקשר הסטורי, וכזו שמסבירה חלקית את החשיבות של הפסקול הספציפי של Judgement Night, אבל גם של חלק מפסי הקול האחרים בפוסט הזה, הוא הרגע שבו העניין המסחרי הגובר במוזיקה כבדה הוא גם הרגע שבו ההשפעה ההולכת ונבנית של fאנק והיפ הופ על רוק מטאל מתחילה גם היא לחלחל לערוצים מסחריים יותר. בעוד להקות כמו Red Hot Chilli Peppers, או Fishbone, וכמובן Faith No More שילבו את ההשפעות האלה במסגרת מוזיקה מחתרתית (בתקופות מסויימות) בתחילת שנות השמונים כבר יש כסף גדול, בין אם בגלל ההתפוצצות בזירה של Rage Against the Machine ולקראת ההתפוצצות שעוד תבוא עם הנו מטאל.

אז כל הגורמים הללו, המסחריים והתרבותיים, התאגדו להם יחד למצב מוזר בחלק האמצעי, פחות או יותר, של שנות התשעים, שבו היו להקות מטאל ומוזיקה אדירה בפסי קול של סרטים (כמעט) מיינסטרימיים, וגם למצב שבו להקות מטאל קלאסי כמו Queensryche או Megadeth מצאו את עצמן מתחרות עם הרכבים מהדור החדש כמו Helmet, פיית׳ נו מור, ואחרות. ועכשיו אחרי שדיברנו קצת, הנה כמה אלבומים.

Bill & Ted's Bogus Journey: Music from the Motion Picture (1991)

Judgment Night Soundtrack (1994)

הפסקול לשמו נתכנסו פה הוא למעשה הדוגמה הכי מובהקת לכל התהליכים התרבותיים והמסחריים הללו, ויש שיאמרו נטל חלק גדול בקידום השילוב ההולך ומתהדק בין מטאל להיפ הופ. מה שכנראה קרוב יותר לאמת הוא שהפסקול החשוב הזה לא התחיל משהו אלא ביטא הלך רוך תרבותי קיים, שבו שני הצדדים התקרבו אלה לאלה, לפחות בערים האמריקאיות הגדולות והצפופות, ועל כן גם הייצוג הגדול של להקות מערים כאלו. סלייר, אייס טי, וסייפריס היל מלוס אנג׳לס, סוניק יות׳, הלמט, ו-Living Color מניו יורק, בנוסף לייצוג מכובד של מטילי ביצי הזהב בסצנת הגראנג׳ כמו פרל ג׳אם ומאדהאני. אבל למרות שיש פה כמה מהשמות הגדולים במטאל וראפ של אותה התקופה, השיר הזכור ביותר, לפחות עבורי, הוא שיתוף הפעולה המושלם בין פיית׳ נו מור ו Boo Ya T.R.I.B.E. ששילב את הקול החלקלק של מייק פאטון, הקלידים המטרידים של רודי בוטם עם הזעם המיליטנטי של בו-יה. שיר על זמני.

Demon Knight Soundtrack (1995)

אחד מפסי הקול הנחבאים יותר של התקופה הוא פס הקול של סרט הקאלט הכמעט זניח שהתבסס על סדרת אימה מאוד פופלרית ומוצלחת באותה התקופה בשם Tales from the Crypt. שילוב מושלם של מטאל שנות השמונים והגל החדש של המטאל האמריקאי והבין לאומי, פס הקול הזה הוא מקרה נדיר שבו רשימת שירים שמופיעה בסרט נשמעת כמו אלבום שלם, ואלבום מעולה. ולא בכדי, כי כמעט כל שיר פה הוא יהלום: בי סייד מעולה ברמה היסטרית של Megadeth, שיר מושלם של Pantera, שלטעמי היה ערוך בצורה טובה יותר מהמקור, הופעות טובות של מיניסטרי, רולינס באנד, מלווינס, וקאבר פאנק נשגב של Sepultura.

Music from the Motion Picture Brainscan (1994)

אם הייתה תחרות ״כמה אף אחד לא זוכר את פס הקול/הסרט הזה מול כמה הוא מעולה״ האלבום הזה היה זוכה, וזה לא היה קרוב בכלל. עד היום זוכר את הרגע שבמקרה צפיתי בדבר המשונה הזה, ופתאום קולט שכל רגע יש שיר אדיר של להקה שאני אוהב או להקה שאני לא מכיר. אני חושב שבאמת באמת התחלתי לאהוב את מאדהאני בגלל השיר המצויין שיש להם פה, אבל כל העסק עמוס במוזיקה ברמה הגבוהה ביותר. וכיאה לסרט משונה ומטריד יש פה בעצם פסקול שמורכב רובו ככולו בלהקות הכבדות המוזרות ביותר של התקופה: מאדהאני, O.L.D, טאד, White Zombie, Butthole Surfers, פיצ׳שיפטר, ומי לא. מי ומי של אנשים אדירים ומוזיקה אדירה, הכל בפסקול נשכח אחד.

Last Action Hero Soundtrack (1993)

אולי הסרט הגדול ביותר של התקופה שהיה חלק במועדון המוזר הזה של שירים כבדים בסרטים. הוא גם היה אמור להיות סרט רווחי מאוד אבל התברר, למי שזוכר, כפלופ די רציני, וזאת למרות השתתפותו של הכוכב החם של אותה התקופה, ארנולד שוורצנגר (אני עדיין חולה עליו). שירים מפה הגיעו חמושים עם קליפים, ארנולד בכל מקום, זו הייתה חגיגה מסחרית מאוד, אולי השיא של המטאל הריווחי, רגע לפני שהכל התרסק לו שוב כמה שנים אחר כך. אבל יש פה עוד שיר מושלם של Megadeth, שיר אדיר ומדבק בטירוף של AC/DC, ושלל תכשיטים אחרים כמו פישבון, אנת׳רקס, Queensryche, ואליס אין צ׳יינס, שרק כמה שנים לפני כן חיממה את מגדת׳ בסיבוב Clash of the Titans ועכשיו כבר הייתה להקה ענקית בזכות עצמה.

The Crow: Original Motion Picture Soundtrack (1994)

לא היה בית שלא היה לו את פס הקול הזה בתקופה זו או אחרת. כאילו, מלבד הבית שלי. לי לא היה אותו, לא זכור בדיוק למה. אולי גם אז שנאתי הייפ, ואלבום הזה היה המון הייפ, בעיקר סביב הסרט והמוות הטראגי של ברנדון לי בזמן ההפקה. אבל אם נשים את ההייפ וההייט שלי בצד (עד כמה שזה קשה) מדובר במסמך מדויק שמתעד אולי בצורה הטובה ביותר והמדוייקת ביותר מכל האלבומים פה את רוח התקופה. גראנג׳, אינדי, להקות כמו Helmet ו-Pantera, רייג׳ אגיינסט דה מאשין. מהעטיפה ועד אחרון השירים, אולי הפס קול הכי ניינטיז שהיה.

Spawn Soundtrack (1997)

כפי שאפשר אולי להבין פס הקול הזה, שהיה למעשה סוג של חיקוי של המהלך הבסיסי של Judgement Night, הגיע במידה רבה אחרי השיא או בדמדומי הרומן הקצר בין הוליווד למטאל. גם פה מדובר בסרט יחסית זניח, סרט גיבורי על שבא הרבה לפני שאלו הפכו לדבר הכי ריווחי בעולם, ששילב אמני מטאל/רוק עם מפיקים/אמנים אלקטרוניים. חלק מהשירים פה די מביכים (היי קירק האמט), אבל יש הברקות על זמניות כמו השילוב בין Filter ל Crystal Method והשיר המושלם של מרלין מנסון עם Sneaker Pimps.